די לצעצועים בשקל (מיליארד סינים טועים ומטעים)

הורים לתינוקות צעירים עוד לא מכירים את המיתקפה הזו, של הצעצועים בשקל שהילד מביא איתו מהגן בכל פעם שאחד מהילדים חוגג יום הולדת. חכו חכו, עוד תראו מה מצפה לכם בגן.

הריטואל קבוע, בסוף היום, הסייעת/הגננת רודפת אחריך עם שקית קטנה של דורה או מיקי מאוס או דמות ילדים אחרת, אתה מנסה להתחמק אבל היא חוסמת אותך בשער. "תיקחו את ההפתעה מיום ההולדת היום". נו טוב, נפלנו. שוב במבה, וופל שוקולד ו"הפתעה", צעצוע בשקל. כל נסיונות הסחת הדעת של הזאטוט, שלא ישים לב לשקית עולים בתוהו, כשהוא מזהה את שקית ההפתעה הצבעונית ודורש אותה לעצמו.

שקיות ההפתעה האלה מגלמות את כל מה שרע בתרבות הצריכה המערבית שלנו היום: ניילון, פלסטיק, סוכר, מלח, צבעי מאכל וצעצוע בשקל. הרבה אריזה, הרבה זבל, מינימום השקעה, מינימום מחשבה, מקסימום ניצול של פועלות בסין והנאה קצרת טווח ככל האפשר.

בחנויות הצעצועים הגדולות יש שורות של צעצועים המיועדים ל"הפתעות יום הולדת". ניתן לזהות אותם לפי המחיר המוצמד לכל שורה – 3 ש"ח, 5 ש"ח, 10 ש"ח למשקיענים. בדרך כלל זה איזה כדור פלסטיק במקרה הטוב, מכונית במקרה הבינוני או איזה צעצוע שיורה משהו או משפריץ מים במקרה הרע. הענין הוא שהצעצועים האלה גם לא שווים שקל. אורך החיים שלהם קצר, ההרכבה גרועה ואיכות הפלסטיק נמוכה מאוד. כל זה תורם לאורך חיים של 5 דקות ביום שישי בדרך מהגן הביתה, ושוב יש ילד ממרר בבכי על צעצוע שנשבר. "אבא תתקן לי", דר בוכה, ולא מבינה למה האבא הכל יכול שלה לא יכול לתקן צעצוע קטן מסין.

מה מפתיע אותי? שכל ההורים מקטרים על השטויות האלה, אבל מרגישים מחויבות לשים את זה בשקית ההפתעה. למה בכלל צריך שקית הפתעה? כי הגננת אמרה. זו מוסכמה חברתית שאין לערער עליה. מי בכלל צריך את השטות הזו? ההורים לא רוצים להוציא כסף רב, אז קונים הכל בשקל, וההורים האחרים מתעצבנים על הצעצוע החד פעמי. "זה בשביל ההנאה של הילד, שקיבל משהו בתמורה להשתתפות בחגיגת יום ההולדת", יאמרו. איזו הנאה יש מצעצוע שמחזיק חמש דקות ונשבר? מסביבון שמפסיק להסתובב אחרי 5-10 מתיחות? ממשאית שמפסיקה לנסוע אחרי כמה נסיונות? רק שברון לב יוצא מזה.

יש הורים שמתאמצים ומשקיעים. אחת האמהות בשנה הראשונה בגן צירפה לשקית יום ההולדת דיסק שערכה, עם שירי ילדים. דר מאוד אהבה להאזין לדיסק הזה בבית, ומאוד ציפינו לדיסק מאותה אם גם בשנה הבאה. משום מה, בשנה הבאה היה צעצוע בשקל, כנראה התייאשה.

זה לפחות נתן לי את ההזדמנות ללמד את דר בגיל שנתיים את המילים "לא איכותי". היום היא כבר למדה לשאול "אבא, זה צעצוע מסין?", כשהיא מתכוונת לצעצוע שתיכף ישבר. ניצלתי את ההזדמנויות האלה, ביום שישי בצהרים, לפני שאני מרדים אותה לישון, לספר לה שיש צעצועים לא איכותיים שמיוצרים בסין והם זולים מאוד, אבל נשברים מהר מאוד. היא עדיין לא מבינה למה מישהו ייצר צעצוע לילד שישבר מיד לאחר פתיחת האריזה. גם אני לא מבין.

אז אולי נחליט ביננו, ההורים, לבטל את המנהג הדבילי הזה, שבעיקר עוזר ליבואנים להרוויח (מוכרים כדור פלסטיק ב-3 ש"ח ועדיין עושים קופה) ובעיקר ממלא את פחי הזבל שלנו ואת המזבלות. נחליט שאין יותר צעצועים בשקל. אצלנו כל ילד מקבל מתנה מהגן ביום ההולדת, שממומנת מקופת ועד ההורים. אני חושב שזה מספיק. לא צריך גם לתת לכל ילד 22 מתנות בשקל על כל יום הולדת שנערך לאורך השנה. נחסוך זמן (בחיפושים אחרי מתנות), נחסוך כסף מיותר, זבל מיותר ובעיקר תסכול של הילד מהצעצוע שנשבר.

___________

לבלוג של דרור כהנוביץ' – "אב במשרה מלאה"

___________

1 תגובה

  • להגיב נובמבר 22, 2013

    עמית

    נתת לי נקודה למחשבה

      

השאירו תגובה