לחנך את אמא – 14 – למה לא בית ספר?

על מנת לקבל פטור מחוק לימוד חובה כפיר ואני מילאנו ושלחנו טפסים בעקבותיהם הגיעו אלינו הביתה קצינת ביקור סדיר (קב"סית) מהמועצה האזורית ומפקחת אזורית של משרד החינוך. הם הגיעו כדי לראות איך אנחנו חיים, לוודא שהילדים בבית מתוך אידיאולוגיה ולא כתוצאה מהזנחה, לבקר את ידיעותיהם של הילדים ולברר מה תוכנית הלימוד המוצעת על ידינו. החלק בביקור המוודא שהילדים בטוב מקובל עלי ונראה לי חשוב. לעומת זאת, החלק השני המתייחס לאופן בו אנחנו מחנכים את ילדינו, לא תאם את מציאות חיינו, ואותו חוויתי כהתעוררות.

הנחתי שלי ולמשרד החינוך יש אינטרס משותף: שנינו רוצים לעשות מה שטוב ונכון לילדים. אפשר לטעון שבעיניהם טובת הילדים היא ללכת למסגרת חינוכית מסודרת אבל כשלאחר היכרות  קצרה עם ילדיי (שכללה בעיקר שם, גיל ובאיזו כיתה אמור להיות כל אחד מהם), קיבלתי הסבר איך עלי לחנך את הילדים שלי, מה הם צריכים לדעת וכיצד אני צריכה ללמד אותם את זה, כברק היכתה בי ההבנה שהילדים הם לא העיקר. אלא, שכגוף בשירות המדינה, התפקיד האמיתי של משרד החינוך הוא יצירת אחידות, מניעת שונות, גידול אזרחים נורמטיביים התורמים את חלקם באופן שהמדינה רואה כבעל ערך.  ואם חושבים על זה ככה, משרד החינוך עושה את עבודתו בצורה טובה מאוד.

למעשה, הוא מתפקד בצורה כל כך יעילה עד שכציבור איבדנו את האמונה שאנחנו יכולים לחנך את ילדינו בעצמנו. אני נתקלת הרבה בשאלה "את יודעת מה ואיך ללמד אותם? יש לך הכשרה בחינוך?” כלומר, רק מי שלמד הוראה יודע ללמד ילדים. המסר הזה גורם להורים אפילו לא לבחון את יכולתם ללמד את ילדיהם כל מה שהם צריכים לדעת, במיוחד לאור התפיסה הרווחת שתוכנית הלימודים של מערכת החינוך עונה על הצרכים האלה.

עוד מסר שעולה מקיומה של מערכת חינוך הוא שילדים לא לומדים אם לא מכריחים אותם. השאלה הנפוצה בנושא הזה היא "מה זאת אומרת אתם לא מושיבים אותם ללמוד, אז איך הם לומדים?”. מלבד מתן דוגמא אישית, לא לימדתי את ילדי ללכת, לדבר, לתקשר עם סביבתם ועוד מיני יכולות שהם פיתחו בדרך. אם הילדים שלי היו לומדים רק מה שמשרד החינוך חושב שהם צריכים לדעת, הם היו יודעים היום חצי ממה שהם כבר למדו ביוזמתם.

הרבה מהכעס המופנה כלפי משרד החינוך ובתי הספר נובע מכך שהם בסך הכל עושים את עבודתם, כשבעצם כל הורה יודע שהילד שלו מיוחד, שהוא לא כמו כל הילדים, שיש בו את הערך המוסף הזה שבית הספר לא השכיל לראות ולפתח. בתי הספר עושים את עבודתם, הם לא אמורים לעשות את עבודתינו.

כששואלים אותי עד מתי הילדים יהיו בחינוך ביתי, התשובה שלי היא עד שארגיש שאני לא יכולה לתת מענה לכל צרכיהם בבית אבל הם כן יוכלו לקבל מענה כזה בבית ספר. על אף שהיא נשאלת הרבה, השאלה כרגע בעיני היא לא "למה לא בית ספר?”, אלא למה כן.

________

לפרק הקודם – איך הילדים לומדים?

________

1 תגובה

  • להגיב נובמבר 29, 2011

    עינבלית

    לא בכל מחוז החויה עם הקבס"ית והאחראית של משרד החינוך היא כזו. יש אנשים במערכת החינוך שפועלים לחיזוק החינוך הביתי, ומאמינים בדרך הזו.
    המדינה אכן מנסה לישר את הילדים מספיק חזק כדי ש"להיות כמו כולם" יהפוך לערך עליון. אבל כל משפחה בביתה היא מחנכת למה שחשוב לה, ליחודיות ולאופי שלה.
    בית הספר לא מסוגל לתת לילדים את מה שאנחנו, הורים בחינוך ביתי, נותנים להם. אבל אני מכירה בכך שיש דברים שאנחנו, כהורי חינוך ביתי, לא יכולים לתת לילדנו, וזו בעיקר תחושת השייכות הטוטאלית למשהו גדול כמו בית ספר. להיות ילד בחינוך ביתי זה קצת להיות אאוטסיידר בשל בחירת ההורים.

      

השאירו תגובה