עולם חדש ומופלא (של צרכנים) – פוסט בשלושה תשלומים – חלק שלישי ואחרון – שוד ושבר

בחלק הראשון ראינו כיצד רעיון "רמת החיים" דחף את העולם למירוץ אינסופי לשיפור מתמיד, ואילו בחלק השני סקרנו בקצרה את רעיון הצריכה כהחצנה של הצלחתנו הכלכלית בחיים, ושל חירותו העליונה של האזרח במערב.
רעיונות אלה, טענו, מסתמכים לא מעט על הנחות מקדימות באשר לטבע האדם והצורך המתמיד שלו באישורים וחיזוקים מסביבתו הקרובה, ובאותה נשימה ציינו שטבע אנושי זה עלול להית הפכפך, ואוי לה לשיטה הכלכלית שתסתמך רק עליו ואז תגלה שאותו טבע אנושי דוחף אותנו לעיתים להתגורר באוהלים במרכזה של שדרה עירונית, להאזין להרצאות על סוציאליזם דורסני ולעשות קומפוסט. ואכן, המערכת הקפיטליסטית לא הסתמכה על החמדנות והגרגרנות הטבעית של האדם, לא באופן בלעדי לפחות, ודאגה לנעוץ עוד שני מסמרים אחרונים בעגלת הקניות…

http://www.youtube.com/watch?v=bAqEpag1xhc&feature=player_embedded

שדרני החדשות, המביעים זעזוע עמוק מהעובדה כי קונים רבים, במהלך "יום שישי השחור", דילגו מעל גופתו של אזרח בדרכם לקופות, שוכחים לרגע כי אותו אומלל היה למעשה חייל ששירת את מולדתו, ובמלחמה, כמו במלחמה, ישנם קורבנות. המחשבה שפלוגה שלמה תעצור את ההסתערות על יעד התקיפה הינה בלתי נסבלת, וכרגע אין זה משנה אם המטרה היא השגת שליטה באי יפני קטנטן בשם איווג'ימה, או בהגנה על רעיון "הצמיחה".
יודעים מה, אנחנו לוקחים את דברינו בחזרה, ההשוואה בין אחד הקרבות העקובים מדם במלחמת העולם השניה ורעיון הצמיחה הכלכלית אינו הולם. המערכה על איווג'ימה לא היה עד כדי כך חשובה…

רעיון הצמיחה הכלכלית כפי שאנו מכירים אותו כיום, ואמצעי המדידה המקובל שלו (תל"ג – תוצר לאומי גולמי), הופיעו בעולם רק לאחר מלחמת העולם השניה. זיכרון קריסת הבורסה משנת 1929 והמשבר הכלכלי שפקד את העולם לאחריה, עדיין היה טרי, וקובעי המדיניות נשבעו בארנקם של האזרחים כי שנית הכלכלה לא תיפול – הצריכה האישית הפכה כעת לחובה לאומית – בכל פעם שאנחנו מעבירים את האשראי, רושמים את הצ'ק, או סופרים את השטרות בקופה, אנחנו למעשה תורמים לעוצמתה של המדינה בה אנו חיים. אלה מאתנו שאוחזים את כספם קרוב לחזה, אינם רק קמצנים, הם בוגדים, ממש כאחרוני הסמולנים.

ואל תטעו, הצמיחה הכלכלית היא מלחמה לכל דבר, עם אויבים חזקים שמהווים ציר רשע כלכלי (שפל, אינפלציה, מיתון) ומליוני הרוגים שמקפחים את חייהם (מחלות לחץ דם, התקפי לב, סכרת, עישון וכדומה). מרגע שרעיון הצמיחה הוטמע, תרבות הצריכה הבזבזנית קיבלה למעשה את תו התקן החברתי/מוסרי – לקנות זה טוב, ולעזאזל החובות האישיים, השעות הארוכות בעבודה, וההרס המאסיבי של הסביבה – העיקר שהכלכלה יציבה, והמדינה חזקה.

אולם, רעיון הצמיחה הכלכלית לוקה בכשל מהותי הנובע מהאופן בו נהוג למדוד את הצמיחה – סך כל המוצרים והסחורות המחליפים ידיים במהלך שנה אחת – שיטה אשר יוצאת עיוותים קשים ולמעשה מונעת כל קשר אמיתי בין רעיון הצמיחה לרעיון הרווחה. כאשר אנו מעורבים בתאונת דרכים ויש צורך בצבע ופחחות, אנחנו תורמים לצמיחה הכלכלית. כאשר הילדים שלנו מתקשים ללמוד כיצד לספור עד 10 באמצעות מערכת החינוך הכושלת ואנו מממנים להם מורים פרטיים, אנחנו תורמים לצמיחה הכלכלית. כאשר מקווי המים שלנו מזדהמים ואנו נאלצים לרכוש מי שתיה בבקבוקים, אנחנו תורמים לצמיחה הכלכלית.

בפועל, רעיון הצמיחה הכלכלית משרת אחוז קטן באוכלוסיה אשר בידיו נמצאת השליטה במרבית אמצעי הייצור וההפצה (אשר משלם מס לפי מדרגה נמוכה בהרבה מהממוצע), בעוד שהציבור הרחב מתקשה לגמור את החודש הן בתקופות שפל והן בתקופה של צמיחה. עובדה זאת לא נסתרת לגמרי מעיניהם של כלכלנים, ונכון להיום נשמעים ברחבי העולם קולות אשר קוראים לשינו שיטת המדידה, לטובת כזו אשר תקח בחשבון את רווחתו של הציבור הרחב כמו גם את ההשלכות על הסביבה.

עד שזה יקרה, מר וולטר היקר, דע כי מותך לא היה לשווא.

__________

פטריוטיות היא כמובן תכונה נאצלת, ורעיון הצמיחה הכלכלית כחובה אזרחית תקף גם כיום, אבל גם הוא לא השקיט עדיין את נפשותיהם העדינות והחרדתיות של התעשיינים. היה צורך בעוד פעולת טרור אחת מצידם על מנת להבטיח שגם אלה מאיתנו שבוחלים במרדף הבלתי פוסק אחרי רמת החיים הגבוהה, שמתנערים מסממני האושר ושמסרבים להיות חיילים אמיצים בשירות צבא הכלכלה של האלפיון העליון, יהפכו לצרכנים ממושמעים בעל כורחם.

פעולה אחרונה זו ידועה בכינוי "תכנון להתיישנות" או "עיצוב לשבר". המונח planned  obsolescence הופיע אומנם לראשונה כבר בשנת 1932 במאמר, מאת ברנארד לונדונס, שנשא את הכותרת "סיום תקופת השפל באמצעות תכנון להתיישנות" אולם עד אמצע שנות החמישים הוא טרם זכה לפופולריות גדולה. בשנת 1954 נשא סטיבן ברוקס, מעצב תעשייתי במקצועו, הרצאה בכנס של אנשי שיווק ופרסום שכותרתה היתה "התיישנות מתוכננת" ובה הוא פרס את משנתו: "התיישנות מתוכננת מטרתה להחדיר בצרכן את התשוקה למוצר מעט חדש יותר, מעט טוב יותר, ומוקדם יותר מהנחוץ". מאות הקופירייטרים, הארט-דירקטורים והפלנרים שנכחו באולם הנהנו בראשם ויצאו לבצע את המלאכה. בעוד הם שוקדים על מסעות פרסום מתוחכמים, גילו היצרנים מצדם שגם הם יכולים לתרום לא מעט להאצת הכלכלה, למעשה, הם חוו הארה – כל שעליהם לעשות זה להפסיק לייצר מוצרים אמינים, עמידים, חזקים ושניתנים לתיקון בקלות, ולהתחיל לייצר מוצרים שבירים, עם נטייה לקלקולים, ובלתי ניתנים לתיקון על ידי האדם הפשוט – וכך יצא שעד סוף שנות החמישים, הביטוי  designed to break הפך למתווה הבלתי רשמי של מדיניות הייצור.

http://www.youtube.com/watch?v=p2CUVZYu6tI

בעודם מעצבים ומתכננים את מגוון מוצרי הצריכה באופן המחייב החלפה מתמדת שלהם, למעשה השלימו הייצרנים את תהליך הפיכתו של האדם לצרכן. גם אלה מאיתנו שיכלו להילחם בטבעם, ובשטיפת המוח של עולם הפרסום והממסד, נאלצים כעת ליישר קו ולהתאים את עצמם לעולם החדש והמופלא, עולם שבו האדם נמדד לפי רמת השתתפותו במנגון הצריכה, ביכולתו לקנות, באופן שבו הוא מזין את המכונות…

__________

 

תגובות4

  • להגיב אפריל 16, 2013

    דודו.א.

    מאמר מעולה. תודה.

    תפס את תשומת ליבי המים בבקבוקים… האם הכותבת מכירה את הערוץ הנפלא הזה?
    הנה דוגמא 🙂

    http://www.youtube.com/watch?v=Se12y9hSOM0

      

  • מערכת סלואו
    להגיב אפריל 16, 2013

    מערכת סלואו

    תודה דודו, אכן מכירים, אבל תמיד טוב שיש עוד לינק

    חג שמח

      

  • להגיב אפריל 16, 2013

    דודו.א.

    ואוו, לא חשבתי שתענו כל כך מהר 🙂 תודה רבה על התגובה… אם ככה אז אני מרשה לעצמי לשים פה לינק שמסביר את המודל הבזוי של "תכנון להתיישנות":

    http://www.youtube.com/watch?v=sW_7i6T_H78

    אגב, יש לי עדיין טוסטר אובן של זק"ש מהתקופה שהם עוד יוצרו בארץ – הוא שורד ועובד כבר 30 שנה, ואם מתקלקל פשוט מחליפים מתג/בוקר או גוף חימום/תרמוסטט וממשיכים איתו לעוד 10 שנים בלי תקלות. פשוט מופלא.
    בנוסף, יש ברשותי גם טוסטר (פסים) של EMCA שהייתה חברה ישראלית, שאם אני מבין נכון התאחדה עם חברת זק"ש שגם ייצרה מוצרי חשמל בארץ (היום כבר מייבאת מחו"ל והיא חברת מדבקה).

    http://www.retro-florentin.co.il/uploadimages/OriginalSize/871.JPG

    המוצרים הישנים היו עובדים ועושים את מלאכתם הפשוטה נאמנה ובצורה מספקת ומצויינת. הם עדיין עובדים גם אחרי 30 שנים כמעט. אין מוצרים כאלו היום, ואי אפשר להתווכח עם העובדות.
    פשוט בזוי ועלוב שהגענו לאנושות כזו.
    שוב, מאמר מאיר עיניים ומעולה. המון תודה לכם!!!

      

  • מערכת סלואו
    להגיב אפריל 16, 2013

    מערכת סלואו

    זה קורה לנו רק לעיתים רחוקות 😉

    ותודה לך דודו, כיף לקרוא את התגובות שלך

      

השאירו תגובה