היסטוריה של מהירות – על הקשר שבין החטא הקדמון ותעשיית המזון, הרפורמציה הפרוטסטנטית והמהפכה התעשייתית, ומושג הקהילה כאפשרות של האטה – פרק 8 – משמעות

בפרק הקודם העליתי את הטענה כי תרבות המהירות חלחלה אף אל החופשה השנתית שלנו, ובעידודה אנו מוצאים את עצמנו נגררים על ידי מדרכי תיירים מאטרקציה אחת לבאה אחריה, ואת מעט הפנאי שמותרים לנו אותם קלגסים אנו מבלים ברכישה קטטונית של בגדים, מתנות, וחפצים אחרים. בהמשך טענתי כי "החופשה המהירה" הנה תוצר של בעיה גדולה יותר – חוסר היכולת שלנו לנצל נכונה את זמן הפנאי שלנו, וחמור מכך, חוסר היכולת שלנו להירגע ולהיות נינוחים בפנאי זה. וכעת אני רוצה לטעון שגם סוגיית הפנאי הינה רק תסמין לבעיה גדולה יותר, כזו שהלכה והתעצמה יד ביד עם עלייתו של העידן המודרני, ובעיה זו היא בעיית המשמעות, או ליתר דיוק… חוסר המשמעות – נראה שאין עוד דבר בעולם שמצדיק את התייחסותנו הרצינית, ושום עניין אינו מצליח לתפוס אחיזה בנפשנו ליותר מחמש דקות.

הטענה בדבר חוסר המשמעות היא כמובן טענה בעייתית. רבים מאיתנו מוצאים משמעות בפעילות חברתית, בגידול ילדים, בהירתמות למאבקים פוליטיים או סביבתיים, ואף בעבודתנו היומיומית. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהמכלול החברתי: בשנת 2005 דיווחו 12% מאזרחי ישראל כי הם חוו הפרעת רגש או חרדה בשנה החולפת, ו8.5% דיווחו כי סבלו מדיכאון – אחוז דומה למדווחים על מחלות לב (8.7%) וסוכרת (8.1%) וכפול מאחוז המדווחים על סרטן (3.4%).

המצב במדינות אחרות לא שונה בהרבה, והמסקנה האפשרית היחידה היא כי העת המודרנית סובלת מבעיית דכדוך קשה. אנחנו עצובים יותר, דיכאוניים יותר וחרדתיים יותר מכול  תקופה אחרת בעבר*. ורק למקרה שסקרים, סטטיסטיקות וגרפים צבעוניים לא משכנעים אתכם, אתם מוזמנים לנסות ולהשיג חפיסה של ציפרלקס באחד מבתי המרקחת בעיר תל אביב בצהרי יום שישי… (האתגר מבוסס על ניסיון אמיתי)

________

היפותזה ראשונה: הדיכאון כתוצר של היחלשות המנגנונים הדתיים

הבה נדמיין שכל השעונים בעולם יפתחו מחר מודעות. הם יפערו זוג מחוגים כלפי העולם ויתמהו על המורכבות שלו. הם יביטו בבני האדם המעיפים בהם מבט חטוף שוב ושוב וינסו בכל כוחם להבין את מקומם בעולם, אבל ללא הצלחה. שעון לעולם לא יבין את תפקידו ואת תכליתו אלמלא יבוא האדם שהמציא אותו ויאמר "המחוג הקטן מצביע על השעה והגדול על הדקה. תכליתך בעולם היא להורות את הזמן". אולם, מי יאמר לנו מהי תכליתו של האדם בעולם?

סיבה אחת לעלייה הדרמטית במקרי הדיכאון המדווחים ניתן לזקוף לזכות היחלשותם של המנגנונים הדתיים בעולם המערבי. לטוב ולרע, הדת מספקת מערכת כוללת של משמעות עבור חיי האדם המאמין, וזאת בזכות רעיון האל הבורא – אם יש בורא, הרי שיש תכלית לבריאה, ואם יש תכלית לבריאה, הרי שיש גם תכלית לחיי האדם, אותה ניתן לחלץ מכתבי הקודש.

הקדמה והמדע שהחליפו את הדת, נשאו בחובן הבטחה לספק את מכלול התשובות שהעניקה זו האחרונה לאדם, אולם לשווא, המדע מוגבל לעיסוק בעובדות, ואין לו את הכלים לנהל דיון בערכים. מנגד, מושג ה"תכלית" אינו רעיון שניתן לשים מתחת לעדשת המיקרוסקופ, להרתיח למאה מעלות או להנביט על צמר גפן לח המונח בתוך צלוחית.

המדע יגיע עד לקרקעית האוקיינוס העמוק ביותר, יגלה ויקטלג אלפי מינים חדשים, יאיץ חלקיקים עד צאת נשמתם ויגיע עד לקצה היקום וחזרה – אולם,  אין לנו שום סיבה להאמין כי הוא יצליח לספק לנו אי פעם תכלית ראויה לחיים או אפילו משמעות רדודה.

________

אנפרניל, מרוניל, אנטאביוז, לוריוואן, סורבון, ציפרמיל, רסיטל, דפאלפט, אפקסור, אלטרול, פבוקסיל, הלציון, קלונקס, ריבוטריל, ליברקס, נירווקסל, סרוויום, נרדיל, נוירונטין, דפרקסן, סרוקסט, פקסט, פרוזאק, פלוטין, פריזמה, ריספרדל, וליום, קסאנקס, טופרניל…
(רשימה חלקית ביותר של תרופות נוגדות דיכאון המצויות בשוק)

היי, המדע אולי לא יכול להעניק לחיינו משמעות, אבל הוא בהחלט מספק את הסמים הדרושים להתמודדות עם חוסר המשמעות.

_______

היפותזה שנייה: הדיכאון כתוצר של התערערות המבנים החברתיים

לא רק היחלשותה של הדת הובילה לבעיית המשמעות ולהופעת הדיכאון בצורתו הממוסדת. גם להתמוססותם של המבנים החברתיים הישנים יש תרומה מכרעת לתופעה. עד למאה ה-19 עמדו בפני האדם אפשריות חברתיות מצומצמות. מי שנולד איכר ידע שגם ימות איכר, ומי שנולד סוחר ידע שגם ימות כזה. ברירות הנישואין לא היו רבות, והאדם בחר מבין הנשים שהיו בגיל המתאים ובמעמד הנכון וחיו בסביבתו. אולם הוא בהחלט יכול היה להגיד שהוא ברר מבין כל האופציות העומדות לרשותו.

עם התפתחותם של אמצעי התעבורה, ובעקבות צמיחת הערים והופעתה של הניידות החברתית, אופציות התעסוקה והזיווג גדלו לאין שיעור. אם באמצע המאה ה-18  יכול אדם לומר שבחן את כל בני המין האחר הפנויים לנישואין ובחר את הטוב ביותר, הרי שכעת היה יכול לומר במקרה הטוב שהוא בחר את הטוב מבין אלה שיצא לו לפגוש. הביטחון הבסיסי שהעניקו אפשריות הבחירה המצומצמות התחלף במציאות בה אנו מקבלים החלטות שלא על סמך ידיעה ודאית, כבעבר, אלא על סמך מזל וארעיות. חרדה חדשה הופיעה בעולם – חרדת החירות.

 

 

ריבוי הברירות והשפע בו אנו נתקלים בכל מקום – בקריירה, במגורים, בבחירת בני הזוג, בסופרמרקט, במגוון הערוצים – אינו באמת נוח, הוא מסחרר. חצי מאיתנו מתקשים אפילו לבחור מנה מהתפריט (כל בחירה משמעותה ויתור על כל שאר האפשרויות), וכשמספר הברירות גדל כך בכל תחום, התוצאה היא חוסר נחת קיבוצי התורם משמעותית לעלייה במקרי הדיכאון.

השפע המטריד אינו ניכר רק בברירות הניצבות לפנינו, הוא מצוי גם במידע הסובב אותנו. אם בעבר בני המשפחה ידעו כיצד לתפעל ולתקן את מרבית המכשירים המכנים שבבית (תנור, משאבה וכו') הרי שכיום לא רק שאיננו יודעים כיצד לתקן אותם, אנחנו אפילו לא מבינים איך הם פועלים. הטכנולוגיה שמקיפה אותנו מהממת ומבלבלת: איך פועל המיקרוגל? איך מהנדסים גנטית תירס כדי שהוא יופיע במרכיבים של קוקה קולה? איך המילים שלי עפות באוויר ונקלטות בנייד שלך? אנחנו מצויים בכל רגע נתון בעולם שאותו אנחנו לא מצליחים להבין לאשורו, וגם אם נברר היטב את השאלות שהעליתי עכשיו על הכתב, הרי שמאות אחרות יבואו לתפוס את מקומן. לעולם לא נצליח לכסות את מכלול הידע שהולך ונערם, אפילו בדברים הנוגעים להתנהלות היומיומית שלנו בעולם. מהפכת המידע והטכנולוגיה החדישה, אשר הביאו לשיפור משמעותי ברמת המחייה, תרמו  גם לא מעט לתחושה עמוקה של בורות וחוסר שליטה.

שפע הברירות ושפע המידע מובילים אותנו אל המציאות הנוירוטית והחרדתית שאנו חווים כיום כחברה.

________

 

בקיצור, דיכאון.
________

*מקרים של דיכאון מתועדים אחורה על לימי יוון העתיקה. במובן זה, מחלת "הנפש העייפה" אינה המצאה בלעדית של העידן המתועש. בנוסף, קיימות עוד סיבות רבות שקצרה היריעה מלמנות על מנת להסביר את הופעתה של מחלת הדיכאון – מרביתן סיבות ביולוגיות גרידא. יחד עם זאת, אין להקל ראש בסיבות שנסקרו זה עתה, חוסר המשמעות והדיכאון אולי אינם המצאה חדשה, אולם הם בהחלט זוכים לתפוצה רחבה משמעותית מבעבר. עובדה זו ניתן בהחלט לייחס לתרבות השפע והמהירות שהשתלטה על העולם.

________

לפרק 9 – הפתרון!    לפרק הקודם – חופש ופנאי     –     לפרק הראשון – הקדמה

________

תגובות2

  • להגיב נובמבר 28, 2011

    שוקי

    טוב, זה באמת היה מרתק. אבל אפשר להוסיף עוד ועוד היפותיזות על הסיבות לשכיחות העולה של הדיכאון, ורבות מהן נשמעות משכנעות לא פחות. 

    אחת התיאוריות העדכניות קושרת בין המנגנון במוח שמתמודד עם סטרס לבין דיכאון, בצורה מאד משכנעת. הטענה, אם הבנתי נכון, היא שהמערכת הזו מתאימה לאדם כפי שהיה לפני הציוויליזציה, והחיים המודרניים פשוט גורמים לשחיקה מוגזמת שלה, שמשפיעה בעקיפין על המערכת הסרוטוניניאלית. 

      

  • עמית נויפלד
    להגיב נובמבר 28, 2011

    עמית נויפלד

    היי שוקי, תודה

    נשמע מעניין, אני תמיד שמח לגלות עוד תיאוריות שקושרות את העת המודרנית לעלייה במקרי הדיכאון, ואם זה מבוסס מדעית אז עוד יותר טוב. אם במקרה יש לינק בהישג יד למחקר/תיאוריה שהזכרת אתה מוזמן להוסיף אותו פה

      

השאירו תגובה