"רני? שמעתי עליך! את זאת מהחינוך הביתי! אנחנו כמעט בחינוך ביתי. מהרגע שהילדים חוזרים מבית ספר, אנחנו לא נפרדים לרגע. חוץ מכמה שעות בבוקר, דבק, ד-ב-ק!”
בראשי מתחילות לרוץ תמונות של עצמי כשבר כלי חסר תקנה אם אכן הפרשנות המשפחתית שלנו לחינוך ביתי היא ד-ב-ק…
"דווקא הייתי רוצה שיהיו איתי כל היום, אבל יש כאן בית ספר פשוט נהדר, חבל לי שהילדים יפסידו. לא חבל לך שהילדים מפסידים? השיעורים ברמה גבוהה, המנהלת נהדרת, המחנכת של הבן שלי אין דברים כאלה וכמובן החברים. ואת תמיד איתם, איך זה מכין אותם לחיים אם את עוזרת להם כל הזמן והם לא מתמודדים עם שום דבר?…
את הרי יודעת שהחיים לא כאלה פשוטים. הם לא במסגרת, אין להם דמויות סמכותיות בחיים חוץ מכם, ההורים. כשהם יחפשו עבודה תהיה להם בעיה רצינית עם זה. אבל עוד לפני שהם יחפשו עבודה, איך הם בכלל יוכלו ללמוד לתואר, לרכוש מקצוע? העולם הוא תחרותי ואת מה שצריך לדעת כדי להסתדר בו, לומדים בבית ספר"
על אף שאני שומעת את השאלה הזאת לא מעט, (ובהתבוננות מעבר להנחות המוטעות שבה), היא תמיד מעוררת בי תהייה, למה ואיך הגענו למצב בו אנחנו מייחלים קושי לילדינו כסימולטור לחיים המצפים להם בעתיד?
אני למדתי בבית הספר ולפי הציונים שלי יצאתי מוכנה לחיים. עשיתי תואר, עבדתי לפני, תוך כדי ואחרי. התמודדתי עם סמכות, עמדתי יפה בתחרות ולמרות זאת, לא רק שלא הייתי מרוצה, אלא מצאתי את עצמי חלק מחברה שכולם בה רוצים קצת אחרת; להפסיק את המרוץ המטורף אחרי השעון, להעביר בקרים רגועים יותר, להשקיע יותר בעצמם ובמשפחה.
אבל אלו לא החיים שבית הספר, בו התמודדנו עם סמכות, למדנו מהם המדדים להצלחה, תוייגנו ודורגנו, הכין אותנו אליהם. עכשיו הילדים שלי אמורים לעבור דרך אותה מערכת שתכין אותם לחיים, מה זה אומר לגבי העתיד שלהם?
אני מכירה את הטענה שזה העולם שבו אנחנו חיים ולכן אליו עלינו להכין את הילדים שלנו אבל אני תוהה מה יקרה אם נכין את הילדים לעולם אחר, אם נחשוף אותם למציאות שונה מזו שהכינה אותנו למרוץ ולימדה אותנו להיות חלק ממנו.
אני לא הייתי מרוצה ובחרתי לא להעביר את זה הלאה. זה לא אומר שהילדים שלי כן יהיו מרוצים אבל אני מקווה שהם ידעו שאפשר לבחור, לשנות, ליצור מציאות אחרת.
ולכן, אני לא מרגישה שאני צריכה להכין אותם להתמודדות עם קושי, סמכות ותחרות אלא לאפשר להם לעשות את שלהם, באמונה ובביטחון. הם כבר ידעו להתמודד עם הכול.
ועוד הארה קטנה – ילד בחינוך ביתי בעולם שרובו לא. מי עוד רוצה לטעון שהם לא מתמודדים עם שום דבר?
________
לפרק הקודם – לא לפני הילדים?
אירית שבח
באחד מימי ההורים בתיכון כשבני נוכח יחד איתי התלוננתי בפני המורה שרקה(מטופלת ב-6 ילדים) שבני בכורי, גאון כמובן, לא מקדיש מספיק זמן ללימודים ואני מבקשת את עזרתה על מנת שנוכל שתינו יחד להשפיע עליו לנצל את כל כישוריו. שרקה נזפה בי – לפניו – ואמרה מה פתאום? עזבי אותו בשקט! הרי הוא עסוק בפעילות נוער, פעילות פוליטית ומעורב באירועים חשובים בבית הספר. יגיע הזמן שלו והוא יצליח אל תדאגי…..!זו היתה עבורי הארה ואכן הרפיתי….אבל קצת. היא לא דיברה על חינוך ביתי אבל על חינוך ובחירה ואני אז לא ידעתי שאפשר גם אחרת. כיום בני – מרצונו החופשי – בדרך לדוקטורט…..ממתינה בקוצר רוח לפוסט המדהים הבא!!!!!
אירית שבח
מיכל
אני כל כך מעבירה את זה לכו-לם!! את מסכמת כל כך יפה וחכם את מה שאני מרגישה כששואלים אותי את השאלה הזו. מה יהיה "כשיצא לעולם", תמיד היא מוזרה לי כאילו שהוא לא "בעולם". ומהו ה"עולם" אם לא מה שאנו בוחרים ביום יום. לעשות. לחשוב. להרגיש. זה מרגש ואכן מחנך גם אותי, אמא מיכל, לראות את ילדי כל יום, מתמודדים עם הבחירות היומיומיות שלהם. לומדים דרך החוויה, איך כל בחירה מובילה לאנשהוא, יוצרת תגובה כלשהי. וכשהם לומדים זאת, החברים שלהם בחינוך הביתי, לא שופטים אותם. וילדי לא שופטים את חבריהם. יש התנגשויות. חילוקי דעות. העלבויות. אבל אין את הדבר הזה שעליו חונכתי – "בסדר" ו"לא בסדר". בהמון סיטואציות בין הילדים של החינוך הביתי, אני מיד נוקטת עמדה, מיד שופטת ילד זה או אחר, ואז אני נדהמת לראות איך הילד שלי והילד/ה השני/ה – רק מגיבים. יש רק תגובה. והכל מתמוסס לי ואני אכן מבינה שיש פה עולם אחר. עולם שהילדים האלה יוצרים. ואיך אני רואה את ההבדל בין גיל 6 שלי לגיל 6 של הילד שלי. שיש לו את הימים האלה בבית. עם עצמו. בלי חברים. בלי רצון להיות עם אחותו או עם אמא שלו. יש את הימים האלה. ואז אני מודאגת. הוא מתכנס. כמה זמן? ואז אני רואה שבתוך ההתכנסות, הוא עונה לעצמו על צורך זה או אחר. עיבוד של איזו צמיחה. עיבוד של חוויה. והוא יוצא מזה ברור יותר לעצמו עם ביטחון ביכולות שלו, עם בטחון בעולם. הוא סומך על העולם. הוא לא בלחץ להוכיח שום דבר לאף אחד. ימים יגידו. אבל יש לי הרגשה שכך גם יהיה כשיגדל.
את שמה לב איך התגובות שלי מתארכות מפוסט לפוסט?…..
מחכה בקוצר רוח להבא!!!
מיכל