קיצור תולדות הזמן – פרק שלישי – זמנים מודרניים

בפעם האחרונה שנפגשנו כאן, דיברתי הרבה על הסימפטומים שמוכיחים את קיומה של הפרעת הקשב הגלובלית של העולם המודרני. אז בואו נגיד שסיימתי את הטיעונים שלי בהצלחה יתרה והוכחתי את המבוקש, כך שלא נצטרך לבזבז על זה עוד זמן יקר, כי זמן זה כסף, וכסף לא גדל על העצים, ומרוב עצים לא רואים את היער, ואם נופל עץ ואף אחד לא שומע אותו, הוא עדיין מרסק את כל מה שבדרך למטה.

והופ, מקלישאה לקלישאה הגענו לנושא שלנו היום – כסף, כסף, כסף.

הרי זאת הסיבה האמיתית לכך שאין לנו זמן פנוי לעצמנו. כסף הוא המנוע שמאחורי המכבש הענק הזה שהפך אותנו לחברה היפראקטיבית. סימני הדולר בעיניים הם אלה שמונעים מאיתנו לעצום אותן לכמה דקות ולישון שנת לילה מלאה. הסיבה לכך שאתם לא זוכרים מתי היתה הפעם האחרונה שנהניתם מיקיצה טבעית.

כן, זה בדיוק הזמן שבו אתם צריכים להוקיע אותי כניאו-מרקסיסט, קומוניסט שונא ממון, סוציאליסט, קיבוצניק, שוודי.

אז רק כדי לסבר את האוזן, מי שמכיר אותי יודע שהשוודי היחיד שאני מכיר שוכן לבטחה בארגז הכלים שלי ליד כמה מוטרות וסט מפתחות אלן מילימטריים, מי שמכיר אותי יותר טוב יודע שאני אחד האנשים הכי עירוניים שחיים כרגע על הפלנטה, ומי שמכיר אותי ממש טוב יודע שאני מחבב כסף. בעיקר כשהוא שלי.

הבעיה היא עם מה שהכסף עושה לנו. או יותר נכון, מה שאלה שרוצים את הכסף שלנו עשו לנו במרוצת השנים.

כמו הרבה צרות שהגיעו לעולם הזה, גם הכרסום המתמיד בקשב של האדם המודרני התחיל במהפכה התעשייתית. עם הגעת המכונות הופיעו הפס הנע והייצור ההמוני. בעלי המפעלים החלו לייצר כמויות גדולות של מוצרים והתחרות ביניהם גדלה.

בעולם מושלם כלכלת השוק הזאת היתה צריכה לעזור לבני האדם. התחרות הגדולה בין היצרנים היתה אמורה לגרום לירידת מחירים דרסטית, וכך באמת היה למשך תקופה מסויימת. אבל אז משהו קרה. הפכנו מאנשים, לצרכנים. זה לא קרה בין לילה, זה דרש התאמות, גמישות ועבודה מצד המערכת, אבל בסוף היא הצליחה – נכון להיום האדם המודרני הוא בראש ובראשונה צרכן. זה הייעוד המרכזי שלנו בחיים. אנחנו נולדים כדי שההורים שלנו יוכלו להוציא את הכסף שלהם על חיתולים ותחליפי חלב, אנחנו הולכים לבית הספר כדי שנוכל לקנות מחברות וספרי לימוד ויומן של בוב-ספוג, אנחנו מגיעים לגיל ההתבגרות כדי שנוכל לקנות תרופות לאקנה ואמצעי מניעה, ואנחנו מזדקנים כדי שנוכל לקנות מכוניות ותרופות להחזרת האון הגברי. במקום שהמכונה תחסוך לנו זמן וכסף, היא אילצה אותנו לצרוך בקצב הבלתי אפשרי שלה, היי, אם אנחנו לא נעשה את זה, מישהו עוד יפטר אותה.

אבל איך נדע איזה חיתול לקנות? איך נבחר את את קצף הגילוח המושלם עבורנו? איך נדע איזה מכונית גדולה תפצה אותנו על חסרונות מסויימים שלנו? איך נדע איזה טלפון סלולרי יודע להגדיר הכי טוב את האישיות שלנו? ויותר חשוב, איך לעזאזל אני יודע לשאול את כל השאלות האלה?

כדי להצליח במזימה היה צורך להכניס קבוצת שחקנים חדשה לתמונה, כזו שתוכל לשנות את כל הכללים. אנחנו מכירים אותה בשם – פירסומאים.

חברות הפרסום טרפו את הקלפים ויצרו בעולם כלכלה שונה לגמרי מזו שהיתה מוכרת בימים הפיאודלים העליזים. זה כבר לא משנה אם אתה צריך אוטו חדש. אתה רוצה אותו. תאמין לנו שאתה רוצה אותו. הוא יעשה אותך מאושר יותר, סקסי יותר, יאריך את חייך ויגרום לחיוך שלך לנצנץ. אתה תישן יותר טוב בלילה אם הילדים שלך ילבשו פמפרס מעוצב, כאבי הגב שלך יעלמו אם תרכוש מכונת כביסה של קריסטל והפטרת תיעלם אם תשתה הייניקן.

הקשר הלוגי בין המוצר שמנסים למכור לכם להבטחות שהוא יקיים כבר מזמן לא משחק תפקיד. אנחנו יודעים את זה וחברות הפרסום יודעות את זה. הדבר היחיד שהן מנסות לעשות זה למשוך את תשומת הלב שלנו לכמה שניות ולדחוף לנו לעין את הלוגו של הלקוח שלהן בתקווה  שנזכור אותו בפעם הבאה שנעבור בחנות המותגים השכונתית, כי הרי כבר אין מוצרים, רק מותגים שאנחנו נדרשים להזדהות איתם בצורה אבסולוטית כי הם אלה שמגדירים את מי שאנחנו.
ומה הדרך הטובה ביותר למשוך את תשומת הלב של הארנק האנושי? לרגש אותו, להפתיע אותו, להביא את הנוירונים שלנו לסף פעילות כזה שנקשר את המותג שלהם עם הריגוש שחשנו כשראינו את יעל אבקסיס וליאור מילר בפרסומת ההיא ל.. נו.. ההם עם המעילים.

וכך חולפת לה תהילת עולם כשהמפרסמים מעלים מרגע לרגע את סף הריגוש שלנו עד שאם זה לא טס במהירות של שלוש מאות קמ"ש ונחתך כל ארבע שניות לתמונה של תינוק מחייך וסבא טוב לב עם שפם אפור שמכין חומוס באהבה, אז אנחנו לא זוכרים בכלל.

ואת המסר הזה אנחנו הפנמנו טוב טוב לחיים שלנו. כי גם אנחנו מנהלים קמפיינים באופן יומיומי. אם תכנסו לרשתות החברתיות תראו שכל אחד מאיתנו משווק משהו. אנחנו עסוקים כל היום בבניית המותג שלנו עד שלפעמים אנחנו שוכחים מי מסתתר באמת מאחורי הסטטוסים. אנחנו ציניים וחכמים ושנונים ורגישים ומצחיקים ומתחשבים ואנחנו משקיעים בזה הרבה יותר מדי זמן ומחשבה.

אבל אנחנו לא עושים את זה בשביל כסף. אנחנו עושים את זה בשביל מטבע הרבה יותר נזיל. ההערכה העצמית שלנו. תחשבו על הפעם האחרונה שלא קיבלתם 'לייק' או תגובה לפוסט שהעליתם ותגידו לי שלא התבעסתם.

אז עכשיו אני אקרא לכם שקרנים, אבל רק אחרי שאני אעלה את הפוסט הזה ואצמיד לו כיתוב שנון. ודיר באלק לא תעשו לי לייק

*כותב שורות אלה לא מתחייב לכך ששום דבר מהנ"ל קשור בצורה זו או אחרת למציאות. אין לו שום השכלה בנושא והכל נכתב לפי ראייתו הפרטית והאנליטית.

מצד שני, כותב שורות אלה טועה לעתים רחוקות

________________

 

לבלוג האישי של יואב Writer´s Block