היסטוריה של מהירות – על הקשר שבין החטא הקדמון ותעשיית המזון, הרפורמציה הפרוטסטנטית והמהפכה התעשייתית, ומושג הקהילה כאפשרות של האטה – פרק 7 – חופש ופנאי

בשנת 1989, אם הדחקתי נכון, נחתה משפחתי בשדה התעופה של מינכן. לפנינו נפרשה חופשה פסטורלית שעתידה היתה להימשך שלושה שבועות ולהתפרס על פני שלוש מדינות. נרגשים צעדנו אל עבר דלפק השכרת הרכב ושם התבשרנו כי הרכב שהזמנו (פורד סיירה), מי היה מאמין, אזל מהמלאי. "תוכלו לקבל מרצדס חדשה באותו מחיר", אמרה הפקידה באותה נשימה, ואבי, שכבר היה שקוע בהכנות אחרונות לתצוגה תיאטרלית של מחאה, התקרבנות, האשמה באנטישמיות וכל אקט מוכר אחר שעתיד היה להביא לו בסופו של דבר תלושים לדלק חינם, קפא לפתע על מקומו, וניצוץ קטן של טירוף, אותו סירבנו לפרש נכונה, הבהב לרגע בעיניו. לאחר עוד כמה נקישות עקב נימוסיות נמסרו לידינו המפתחות למה שמאוחר יותר יתגלה לנו כאטרקציה העיקרית של הטיול.

1989 – אני מחייך לקראת העלייה למטוס

 

במשך שלושה שבועות חצינו את היבשת לאורכה ולרוחבה, מבקרים בשש מדינות ושלוש נסיכויות, נדחפים קדימה בכל עת על ידי מנוע ארי חזק, חדוות הנהיגה הטבעית של אבי, וכמובן, הצורך הברור מאליו להספיק כמה שיותר. איזור היער השחור בגרמניה, אשר במו אוזני שמעתי את סוכנת הנסיעות ממליצה לבלות בו לפחות ארבעה לילות, חלף על פני במהירות של 140 קמ"ש והותיר אחריו בעיקר את זיכרון הבחילות. "יערות יש לנו גם בארץ", מלמלה אימי בעודה שוקעת בכורסת העור שלצד הנהג ומסמנת יעדים חדשים על המפה, שקצב התקדמותנו על פניה הזכיר מעט את ימיה הראשונים של אימפריית הרייך השלישי.

צועדים (מעריכים כי עשרות אלפי ילדים מצאו את מותם במהלך הצעדות)

מחשב את קיצי לאחור (אי שם באירופה הקלאסית)

את העצירות המעטות העברנו בדילוגים מהירים מאתר תיירות אחד למשנהו, חוטפים מזון ושתייה כרצי מרתון מדלפקים של דוכני מזון מהיר, ואז, חזרה למפלצת הגרמנית. החופשה החלומית, אפשר לומר, הפכה לסיוט במכונית.

השיבה הביתה – חדי העין יוכלו להבחין בהבעת המרמור ואובדן התום (ובעובדה שאני לובש את אותה חולצה שלבשתי ביום ההמראה למינכן)

______

לפעמים, אנחנו פשוט לא לומדים מטעויות.

______

אם חשבתם לרגע שחופש הוא פתרון מוצלח לשלל הבעיות של עידן המהירות, אז כדאי שתחשבו שוב, או יותר נכון, תיזכרו. אחרי הכול, גם אם זיכרון הילדות שתואר הוקצן מטעמי נוחות, הרי שבאחד על אחד עם עצמכם תאלצו להודות שגם אתם חזרתם מהנופש האחרון מותשים, וסובלים משברי הליכה, פריצת דיסק ומחסור כרוני במזומנים. והאמת, איך לא? למעט חופשות בטן גב על חופים נידחים ברחבי העולם, נסיעה לכל עיר מערבית נראית בערך כך:  קימה מוקדמת ויציאה למסלול צעידה ראשון מתוך שלושה (בוקר, צהרים וערב) המותווים על ידי אחד מארבעת מדריכי התיירים שהבאתם עמכם ואשר הישמעות להוראותיהם יכולה להרוג אדם בוגר במסגרת זמן של עד חמישה ימים.

ברלין 2009 – ברקע פיסה מחומת ברלין, והארה: לעזאזל, אם לא היו מפילים את החומה הייתי צועד 50% פחות במהלך החופשה

בין צעדת מוות אחת לשניה אנחנו עוסקים בבזיזה של חנויות בגדים, ואז ממהרים למלון לשים את השקים הכבדים, חוטפים משהו לאכול והופ חזרה לרחובות. אחרי צעדת הערב אפשר לזכות בארוחה חמה שנאכלת בישיבה, אבל מיד לאחריה יוצאים לשני ברים ומועדון*, נו, ההוא שבטיים אאוט כתוב שפשוט חייבים להיות בו. למלון אנחנו חוזרים בארבע לפנות בוקר ומגביהים את כפות הרגליים על כריות על מנת להניח לחלק מהדם לזרום חזרה אל עבר המוח, אבל רק לחלק קטן שכן אחרת זה האחרון עוד עלול לשוב לתפקוד מלא, לשאול מה לעזאזל מתרחש בחופשה הזאת ולגרום לנו לזרוק את ה"איי ויטנס" מהחלון ולישון עד שתיים בצהרים לפחות… אסור! אסור לתת לזה לקרות! –  יש עוד כל כך הרבה לראות, לקנות, לשתות, לחוות, קילומטרים על קילומטרים שיש עוד לצעוד ואטרקציות שיש עוד לצפות, עדיף לא לבזבז זמן במחשבות מיותרות ולנצל את הזמן כדי להתעלף ולאגור כוחות… – אז נכון, סביר להניח שנצטרך חופשה אחרי החופשה הזאת, אבל היי, בשביל זה המציאו את הארבעה ימים בסיני, לא?

{*התיאור מתייחס לחופשה בחו"ל ללא ילדים, לתיאור חופשה עם ילדים, עברו לפרק "טחורים מדממים וסיוטים אחרים"}
______

השתלטותה של המהירות על החופשה השנתית הנה רק תסמין לבעיה רחבה יותר – בעיית הפנאי. דומה שבימים טרופים אלה אנחנו לא יודעים אפילו כיצד לנצל נכונה את השעות המועטות שנותרות לנו בהן אנו אמורים, ובכן, לחיות. נכון לשנת 2010 מעל ל 60% בעולם המערבי דיווחו כי פעילות הפנאי המועדפת עליהם היא צפייה בטלוויזיה – צפייה פאסיבית, יש להדגיש, שמחקרים מוכיחים כי הפעילות המוחית הנמדדת במהלכה, היא המקבילה התפקודית הקרובה ביותר למוות קליני. מהעבר השני, אנשים שמנסים לנצל את זמן הפנאי שלהם בצורה הולמת יותר לעיתים נגררים לעודף "מטלות פנאי", הרצון לצרוך תרבות, לבלות עם המשפחה ועם החברים, לעסוק בפעילות ספורטיבית, לקרוא, לכתוב, ללמוד, להתפתח… כל אלה מביאים אותנו בסופו של דבר אל אותה נקודה שתרבות המהירות מלכתחילה ייעדה לנו – נקודת האל תחזור – הבה נדמיין סוף שבוע נורמטיבי: סידורים של שישי בבוקר, קניות, קפה עם חברים, עיתונים, נמנום של אחר הצהרים (אם אין לנו ילדים), ארוחת ערב בבית ההורים, מציאת בייביסיטר לילדים (אם יש לנו ילדים) כי אנחנו עדיין רוצים להיות מסוגלים לצאת מהבית, קימה בשבת בבוקר מוקדם, מציאת תעסוקה לעוללים, ארוחת צהרים נוספת בחיק המשפחה, פעילות ספורטיבית כלשהי שניתן לדחוק לשעה, עוד חברים, על האש בחנוכת בית במעלה עקרבים, טיול ברחבי הארץ + עמידה בפקקים ובערב שוב, בילוי עם חברים, סרט, הצגה, פתיחה של תערוכה או כל אירוע תרבותי או מוחי אחר, ואז חזרה לעוד שעה של טלוויזיה לפני השינה… חלקנו מסיימים את סוף השבוע מותשים עד שכל רצוננו הוא לחזור למשרד, לשקוע בכיסא, לפתוח את המחשב ולקוות שהסופ"ש האחרון לעולם לא יחזור על עצמו, ולהלן – נקודת האל תחזור.

______

אני מגזים, אני יודע, אבל בכל הגזמה, פרועה ככל שתהא, יש 99 אחוזים של אמת. איבדנו את היכולת להירגע גם כשאנחנו שרועים עם ספר על הספה. עודף האינפורמציה, זרם המידע, הזמינות הבלתי אפשרית ומגוון הסחות הדעת המתקיימות בכל רגע נתון שדדו מאיתנו את הפנאי האמיתי את השקט, את השלווה הנפשית.

אם קראתם את הטורים האחרים, או לפחות את חלקם, אתם בטח כבר יודעים שעכשיו אני אכתוב משהו כמו, "אבל אובדן היכולת להירגע בחופשה ובזמן הפנאי מעידה על בעיה גדולה יותר…", אבל אני לא אעשה את זה הפעם. אין בזה טעם. זה חסר משמעות.

(לפרק 8 – "משמעות")    לפרק הקודם – לבריאות      לפרק הראשון – הקדמה

תגובות7

  • להגיב אוקטובר 26, 2011

    ניר סלמה

    קודם כל הרסת אותי מצחוק, אי מת על הצד החיובי שאתה רואה בכל דבר.

    אי מוכרח לציין כמה עובדות – מהחופשה האחרונה שלנו באוהלים על חוף גני חוגה !!! בסוכות האחרון חזרנו מותשים, מרוב בשר ובירות ( והיינו עם הילדים ). אני גם זוכר חופשה באיטליה בעיר פרוג'ה שבאמת רצנו כמו מטורפים מחנות לחנות ומדוכן לדוכן אבל זה היה בגלל פסטיבל השוקולד והיה לנו כל כך הרבה סוכר בדם שלא הצלחנו לעצור….
    חוץ מזה   אהבתי   

      

  • עמית נויפלד
    להגיב אוקטובר 26, 2011

    עמית נויפלד

    🙂 תודה אחי

     

    בשביל שוקולד גם אני מוכן לרוץ כמה שצריך…

      

  • להגיב אוקטובר 27, 2011

    דורון צ

    עמית אתה תשמח לשמוע שקרה לי אותו הדבר עם ווריאציות קלות,השנה הייתה 93 ועשינו ארבע מדינות בשלושה שבועות, כאמור: נחתנו במינכן, האוטו אזל (אני חושב שאבא שלי הזמין פיאט או רנו) קיבלנו מרצדס מפלצתית במקום (חיוך של אבא, אמא שבעת רצון פתאום אני חושב שהיא הפסיקה להתלונן לאיזה חצי יום!)גמענו את האוטובאן ופתאום היה "על מה לדבר" (איזה אוטו..ואווו..איזה כבישים..מה המהירות המותרת..ואוו אבא אתה נוסע מהר!) כשהטיול היה בעצם רק עצירות לאכול, אני חושב שראינו כל מפל מסריח באירופה הקלאסית, אהבתי מאד את שוויץ (הכל נראה אותו דבר- יפה!) אני זוכר את הפוך שהייתה בצימר נראה לי איזה מטר עובי (ברור שהבאתי ביד) אני זוכר את הריצה המטורפת אחרי שקנינו לי נעלי הרים מעור באקסטזת קניות וגילינו שלקחנו זוג במידות שונות! נדחפנו לקניון שהיה כבר סגור!צעקות בלגנים וחייבים לחזור מהר למרצדס אנחנו מפסידים זמן !!
    בקיצור יש גם את אלמנט השכפול המודרני
    🙂

      

  • עמית נויפלד
    להגיב אוקטובר 28, 2011

    עמית נויפלד

    מעולה!
    אני מתחיל לחשוב שמלכתחילה היו להם רק מרצדסים במלאי…

      

  • להגיב דצמבר 1, 2011

    שלי

    מתי כבר הפרק הבא?
    מחכה למשמעות

      

  • עמית נויפלד
    להגיב דצמבר 2, 2011

    עמית נויפלד

    סליחה שלי, באמת לא עודכן בפוסט, פרק שמונה עלה לפני שבועים, הוא נמצא בדף הבית קצת למטה, תכף אסדר את הלינק 🙂 בעוד יומים שלושה פרק תשע…

      

  • להגיב ספטמבר 2, 2016

    עמק

    נהנה מהפוסטים שלך ובעקרון מסכים כמעט עם הכל .אני גר באירופה והסיפור על הישראלי שחייב לעבור שש מדינות בשישה ימים ממש מוכר לי ולכן כשמגיעים אלי מבקרים אני מודיע להם מראש (בנימוס)שאינני קצין בידור ונסיעות וביקור אצלנו יעשה "בהילוך ראשון"והעיקר להנות מהביחד ומהדברים הקטנים אבל הכי מענינים

      

השאירו תגובה