לפני חמש שנים, ניתן לי החופש המוחלט לבחור נושא בו אעסוק בפרויקט הגמר שלי, במסגרת לימודי תואר ראשון בעיצוב תעשייתי, במכון האקדמי טכנולוגי חולון.
באותם ימים דומה היה שמעצבים יוצאים מגדרם על מנת לקחת חלק בתופעה המתפשטת של "עיצוב מקיים", אולם חלק גדול מהניסיונות לא היה יותר מאשר פעילות "green-wash” טיפוסית ("טיוח ירוק" – הענקת תדמית אקולוגית לפעילות לא סביבתית, למשל, צביעת אוטובוסים של "אגד" בירוק) או שימוש מחדש במוצרים ישנים באופן בעייתי, לדוגמא, יצירה של קערת פירות מתקליט ישן על ידי חימומו (פעילות אשר פולטת אדים רעילים ביותר לאוויר) או ייצור של שרשראות מלוחות אם ישנים של מחשבים (המכילים מתכות רעילות).
שיא השיאים של התופעה היה, לפחות לדעתי, קדחת הבמבוק שהתפשטה כמו אש בשדה קוצים והבטיחה פתרון למכלול הבעיות של העולם המודרני – במקום שימוש בעץ (כריתת יערות וכו') נעשה שימוש בבמבוק! – מובן שהשאלה היכן נגדל את שדות הבמבוק האינסופיים (כמו גם את אגוזי הקוקס שהוצעו אף הם בשלבים מאוחרים יותר כתחליף ראוי) לא עלתה מעולם.
עכשיו, אני לא נושא דגל, וגם לא לובש את חולצת האקולוגיסט האולטימטיבי, אך כאשר ניצבתי בפני פרוייקט הגמר שלי, ועל רקע הרוח הכללית שנשבה באותם ימים, הבנתי שהתשובה לשאלות: "מה לא בסדר בתמונה?", או באופן דרמטי יותר, "האנושות לאן?", לא יכולה בשום פנים ואופן להיות – "מה הבעיה? יש במבוק!".
כלומר, הבעיה מבחינתי לא התמקדה במדיום העבודה, או בחומר הגלם אם תרצו, כמו שהיא היתה נעוצה בדפוסי העיצוב ולא פחות מכך, דפוסי השימוש במוצר הסופי.
אז בשלב ראשון הגדרתי את המטרה- "רהיט שמזדקן בכבוד" – פרויקט היוצא נגד הגישה הפוסט מודרנית/ קפיטליסטית/ צרכנית, בה מוצעים לצרכן מוצרים עם אורך חיים קצר במיוחד, כחלק מהמעגל האינסופי, המחייב אותו להשתייך לאופנות החולפות ולהטיל עליו את מלוא האחריות של הנעת גלגלי הכלכלה העולמית, בעוד חברות ענק (נניח IKEA) מפיקות רווחים מקסימאליים על כל צרכן, במחזוריות שלא עולה על חמש שנים, ויוצרת מעגליות צרכנית שבמהלכה אובדים ערכים כגון: המשכיות, זיכרון ואינטימיות, ומחליפה אותם באנונימיות והשטחת חווית המוצר בעולם ה"אינסטנט", "השתמש, זרוק, קנה חדש וחוזר חלילה"
הדרך הראשונה בה הצעתי לפתור את המצב הזה, היתה ריהוט ש"משקם את עצמו". מוצר שיישאר בבית הלקוח יותר מחמש שנים, וזאת לא דרך ייצור סופר איכותי או פיצוח אסתטיקה על זמנית,
אלא תכנון של ריהוט לא מתיימר, שהערך המוסף שלו, הוא שמרגע רכישתו, הוא מכיל את האמצעים להתמודדות עם נזקי הזמן, רהיט שיודע לתקן את עצמו. בהפשטה- כיסא ארגז כלים…
אחרי העלאת קשת רחבה ודי הזויה של דוגמאות, פתרונות ותצורות אפשריות לרהיט כזה, הגעתי להבנה, שמה שאני מחפש – קשר בין לקוח לרהיט – לא יבוא מתוך הגישה הרומנטית של אסתטיקה של צלקות שהרהיט אוסף במהלך חייו. מה גם שמה שנשאר לי ביד היה אוסף רהיטים שנועדו להתקלקל…
בחזרה לשולחן השירטוטים – הפרויקט החדש, החלטתי, יעסוק בקשר שבין המשתמש לרהיט, בעיקר בנקודות הקיצון, כלומר, רהיט חדש/ רהיט מועמד להשלכה. הקשר ארוך הטווח עם הרהיט עדיין נוצר מתוך אופי ואבולוציה שהמוצר מכיל, ונמצאים ב-DNA שלו מהרגע שנולד, אבל העיקר יצטרך להיות מבוסס על התרחשות ושינוי דרסטי שיאפיין את ההשתנות.
המעבר בגישות, בין "תיקון" ל"שינוי", בא מתוך ראיה רחבה יותר בקשר של אדם- רהיט, נבחנה תופעה חברתית צרכנית, בה מושלכים רהיטים בטרם עת. לא בעקבות הזדקנות/ התיישנות/ בלאי או אי סיפוק הצרכים הפונקציונאליים אותם נועדו לספק, אלא בגלל הצורך בחידוש, או במילים פשוטות – "נמאס לנו" מהשולחן בסלון, מהכורסא בחדר העבודה, מארון הבגדים הישן וכו'.
אי אפשר ולא נכון, לדעתי, לחנך לשימוש מתמשך באותו רהיט בתרבות הנוכחית. להגיד – "כי ככה זה יותר נכון", ו- "ככה זה צריך להיות מבחינה אקולוגית", זו הסרת אחריות בוטה ממציאת פתרון הולם למצב.
התחלתי לחקור קונפיגורציות והכלאות של רהיטים שונים, לנסות לפצח קוד, שיאפשר לרהיט להשתנות כליל, לעבור אבולוציה, לא לתקן אותו.
ובסוף הוא הגיח לעולם – רהיט בשלבים – מכלול של רהיטים "לא מחייבים". משך חיי כל אחד מהם בנפרד הוא אולי קצר, אך בסופו של דבר, יש למכלול חיים ארוכים, מבלי שהלקוח ירגיש מחויב או כבול. בעת הרכישה הוא נכנס להרפתקה משותפת ואינדיבידואלית עם הרהיט.
נקודות הקיצון- רכישת/ השלכת רהיט והרגשות שפעולות אלה מספקות, אצל הצרכן המודרני, הוחלפו בטקסיות אחרת, קתרזיס, דרך טרנספורמציה.
הרהיט עצמו מורכב משישה ספסלים, היודעים להשתלב בצורה אחת, כמו פאזל תלת ממדי, לכדי שולחן. יודעים להתפרק לפינות ישיבה, ספסלים ושולחנות ארעיים. או להתחבר בצורה שונה לגמרי לספריה/כוורת.
רהיט בשלבים יודע למלא מספר תפקידים בבית ובכך חוסך, או "מציל" את עצמו מהשלכה. אחרי מילוי תפקיד אחד, מוצא לעצמו תפקיד אחר וחזקה חדשה בבית, בזכות גמישותו.
ואז. קרה משהו קצת יותר מעניין…
טעויות, הן יותר חכמות מכולנו.
דגם ראשוני של הרהיט, מעץ אורן, שהיה מורכב בקונפיגורציית ספריה, התפרק בהובלה ונשבר ל8 חתיכות רנדומאליות לחלוטין. מהטעות הזאת והגנטיקה של הרהיט (וקצת, ממש קצת, יצירתיות) נולדו רהיטים חדשים, מפתיעים ואפילו מוצלחים – קוביות עם גלגלים לאחסון ספרים, פינת עבודה, בסיס לשולחן, מדף ועוד..
ברטרוספקטיבה, בנקודה הזאת, הנקודה של סוף שהופך להיות התחלה של משהו אחר, שקרתה בזכות "הטעות" הזאת, אני הכי גאה, היא באמת הוכיחה, שגנטיקה חכמה ונכונה יכולה להשאיר רהיט יותר זמן בבית, לעזאזל, אם הוא נשבר- זה יהיה אפילו יותר טוב..
________
ליצירת קשר עם רועי
[email protected]
________
מכירים מעצבים העוסקים בעיצוב מקיים? סטודנטים לעיצוב שהגישו עבודות שמתאימות לטור?
צרו עימנו קשר ונשמח לכתוב עליהם בטור.