בראש רשימת הדברים שאני זוכרת לטובה מהחיים לפני החינוך הביתי, לא עומדת המשכורת וגם לא ההטבות אלא הנסיעות. כל יום, שעה הלוך – שעה חזור, אני לבד. יושבת באוטו עם המחשבות שלי, המוזיקה שאני אוהבת, הדיבורית. אם רציתי לדבר עם חברה בשקט יכלתי להגיד לה "אני אתקשר מחר בדרך לעבודה" ולנהל שיחה רצופה, להתבטא ולהגיב בחופשיות והשיחות האלה ששמרתי לרגעים בהם הילדים לא נוכחים, היו מהטובות ביותר.
בשנים האחרונות, רב הזמן נמצא בסביבתי לפחות ילד אחד. האם פירושו שהחינוך הביתי דן אותי לשיחות סתמיות, כאלה שאם הילדים מקשיבים ושואלים, אני יכולה לענות מבלי להפר סודיות, לפגוע בנפשם הרכה או לחשוף אותם למידע בטרם עת?
בהתחלה זה היה די פשוט. הילדים היו צעירים יותר ולהחליף פה ושם מילה באנגלית, מה שהיום נראה לי כמו לצעוק להם באוזן "אתה לא רצוי כאן כרגע", היה יותר הגיוני, אולי בגלל שעוד היו אפילו מילים בעברית שהם לא הבינו. החלק הזה בחיי הסתיים כששאלתי את הבן שלי אם אני יכולה לספר לאבא על משהו שקרה היום והוא ענה "כן, אבל זה עלי אז תגידי לו באנגלית".
עוד שיטה לא רעה היתה האיות: “שמעת מה קרה ל- כ, פ, י, ר אתמול?” השיחה יכלה להתנהל תוך תרגול יכולת איות מהירה גם של המילים המורכבות ביותר. בעכרי השיטה הזאת עומד הרצון של הילדים ללמוד ופיתוח היכולת שלהם לאיית בעצמם ובכך לראות בשיחות שלי אתגר ומשחק לימודי עבורם.
נשארתי עם האפשרות לדבר בשקט, עד כמה שהצד השני, זה שאמור להיות בשיחה, מסוגל לשמוע. במקרה הזה שמתי לב שככל שמספר ילדי גדל, הסבירות שיהיה נוכח גם צד שלישי גדלה אף היא.
על אף הגעגוע, קל לי יותר לקבל את הקיצוץ בזמן הפרטי שלי מאשר את הצד השני של המטבע – רמת החשיפה של הילדים למידע. יש דברים שצצים במהלך היום, אירועים, חדשות ומפגשים חברתיים בהם שיחות זורמות. הרי מפגש חברתי שלהם משמעו מפגש שלי עם אמהות אחרות ותמיד יש במה לעדכן ולהתעדכן.
בעוד אני מתקשה לקבל את העובדה שאני לא יכולה לסנן את כל המידע שהילדים נחשפים אליו ומנסה לשם לב למה שהם שומעים, לשוחח באופן מודע, לענות להם על שאלות ולעזור בפרשנות, נוסף פן חדש של חשיפה, הקריאה. היכולת הזאת מרגשת אותם מאוד ואני נדהמת בכל פעם מהשמחה שלהם כשהם קוראים עוד שלט ועוד מודעה, מגלים ולומדים מחדש את העולם סביבם.
בשבוע שעבר היכולת הזאת, איפשרה לבן שלי לקרוא בעיתון את הכותרת "גלעד חוזר הביתה". כמובן שלא היה צורך להסביר לו מי זה גלעד. ההתרגשות שלו מהידיעה והיכולת להתעדכן בה בעצמו בדיוק כמו כל אחד מאיתנו הציתה משהו חדש, תחושה שלו שהוא שותף מלא בשמחה של כולנו.
הרגע המקסים הזה לימד אותי שהגיע הזמן לבחון שוב את מגוון הדרכים בהן מידע מגיע לילדים, לבדוק איפה אפשר וכדאי כבר לשחרר ובעיקר להבין שהם גדלו ובמקרים מסויימים, זה כבר לא כל כך תלוי בי.
ולסיום, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולציין את הוגי ה- E-Mail וה- SMS על תרומתם לקהילת מאותגרי הפרטיות.
תודה מעומק הלב.
_________
לפוסט הקודם – "על סליחות ואבירי ג'די"
טלי
מזדהה.
טלי
מיכל
וואוו. על אף שאני ממעיטה בשיחה בשפות זרות, אני כן משתמשת מדי פעם וזה מעורר מחשבה – שכשהם גדלים ועדיין ממשיכים עם זה – אז אולי זה משדר להם שהם לא רצויים. אולי צועק אפילו… יפה. אהבתי.
מיכל
תמרית
פשוט נהנית!
תודה שאת שם, אי שם 🙂
תמרית