לפני מספר ימים ישבתי עם חבר טוב בבר מסויים בתל אביב. הצלחנו לנהל שיחה מרתקת במשך חמש דקות ושלושים שבע שניות לערך, ואז הוא שלף את מכשיר הטלפון שלו והחל למזמז את מסך המגע, "אני רק בודק משהו, שניה אני איתך". הרמתי את הראש והבטתי ביושבי הבר האחרים. יותר ממחצית היו שקועים גם הם במסכים הזוהרים של הסמארטפונים, מעלים תמונות, מגיבים לסטטוסים, מצייצים. הוצאתי את הנוקיה 6100 פולד שלי והעברתי איתו את הזמן כמיטב יכולתי, כלומר, נקשתי עליו פעמים על מנת שהשעון יופיע ואז סובבתי אותו במהירות על הבר על מנת ליצור אפקט ויז'ואלי מרשים.
אז כן, האינטרנט, על מהפכת המידע שהביא עימו לעולם, הוא ללא ספק מהיצירות המופלאות של המאה ה – 20, וקשה לדמיין את חיינו בלעדיו. אולם, נראה שבשנים האחרונות, לצד התפתחויות טכנולוגיות המאפשרות לנו להיות מחוברים לרשת הגלובלית בכל עת, האינטרנט הפך מספק אינפורמציה מרכזי, לתופעה של הסחת הדעת ההמונית ביותר בהיסטוריה האנושית. הרי איך אפשר להתרכז בעבודה כשהדבר הכי חם בעולם הוא סרטון של חמוס שרוכב על תלת אופן? ואיך אפשר לכתוב עבודה אקדמאית, אפילו רפראט, כשעוד לא הצלחנו לפתור את האשלייה האופטית הנוכחית שכבשה כל רישתית? ויותר חשוב, איך אפשר להתרכז באדם אחד שיושב מולנו, בבית הקפה, או בבר, כשיש עוד חמש מאות כמוהו בפיד שזקוקים לתשומת ליבנו המלאה?
המושג "נקודות חמות" היה בעבר נווה מדבר למכורים בלבד. אנשים עם ציוד מתקדם (לזמנו) שאשכרה יכלו לגלוש לאתרי פורנו גם מבית הקפה המודרני בפינת הרחוב. כיום הנקודות החמות, כמו הסחים, הן בכל מקום. במסעדות, בבתי קפה, בברים ובמרפסות (לעזאזל, אם הן לא היו לא היינו יודעים איך קוראים לשכנים). המידע מרחף מסביבנו בכל עת, עובר דרך הקירות, דרך הרקמות ולא משאיר ולו פינה אחת "קרה" לנשימה.
אבל מי שכן מחפש "נקודות קרות", לפחות בגוגל, מגיע לפוסט בבלוג של רועי צ'יקי ארד, שבו הוא קורא לציבור קוראיו לעזור לו לאתר נקודות קרות גם בעולם החיצון. אני מביא את הפוסט הקצר במלואו, ומצטרף לקריאה של רועי ארד – אם נותרו עדיין נקודות קרות בעולם, הביאו אותן לכאן.
משימה לקוראי הבלוג: רשימת נקודות קרות בתל אביב
כמו שציינתי פעם, אני בעניין של נקודות קרות. אם פעם צעדתי קילומטרים בחום עם נייד כבד של איי.בי.אם על הגב כדי למצוא בית קפה עם נקודה חמה שממנה אוכל לגלוש באינטרנט אלחוטי, ההצלחה של הוייפיי ניצחת כל כך שכל בתי הקפה בעיר נכנעו לבליצקריג האלחוטי. המשדר הקטן והזול, עם האנטנה הזרתית, הפך ממש לסטנדרט, כמו מכונת אספרסו או ברמנית מקועקעת בגב עם חבר.
כמי שמנסה לכתוב ספר, הויי-פיי הוא ממש אסון: אני אמור לסיים איזו נובלה שטנית והעבודה נשרכת ונמתחת זמן רב עד כדי כך שאני מפחד ללכת לאיזור שבו העורך שלי מתגורר בשעות הדמדומים. ויש לי כוונות טובות. מרוצה מעצמי, אני מגיע עם המחשב לבית הקפה, פוער אותו בגאון, מעלה את הוורד. ואז עומד מול המילה 'כשלון' ומנסה לבחור אם להוסיף יו"ד' אחרי השי"ן, אך לפתע במקום להכריע, אני מוצא את עצמי גולש לאנ.אר.ג'י יהדות וממלא שאלון האם אני נימול דיי (21 נקודות, מה זה אומר?), בודק את מחירי הכוסמת בפייננשל טיימס או רושם את הטוקבק 'אני ראשוןןןן' בסוף טקסט של משה ארנס. וגם אם בית הקפה הגאה החליט לחסוך בדמי הויי-פיי, יימצא תמיד השכן האימפוטנט מההייטק שאמר כן להמצאה, והותיר את אופציית הגלישה ללא סיסמא, כשהוא בטוח כי הוא עושה טובה לציבור.
המצאת המחשב יוצאת מן הכלל, גם האינטרנט הוא דבר עצום. אני האחרון שאציע להשיב את הטכנולוגיה אחורה או אהיה מוקסם מול איזה נוסטלגיה, כפי שאנשים נלהבים מהשיער של עוזי דיין של לפני שלוש שנים. מעבד התמלילים החליף היטב את מכונת הכתיבה, שבה אגב השתמשתי בילדותי לעתים, ואפילו הקלדתי איתה על ניירות טואלט מכתבי אהבה למישהי מהרצליה (משום מה, מיכי לא היתה בעניין). קראתי בסופ"ש את הביוגרפיה המעולה מאת טרויה על אונורה דה בלזאק. בלזק היה ממש מעין פורה של דיו, על גבול ניאגרת שירותים, הוא כתב מדי שנה אינספור סיפורים ומאמרים, ופירסם כמה רומנים בשנה, כדי לעמוד בדרישות הנושים וטעמו בבגדים עם אניצים מוזהבים, כשכל מבקרי התקופה האשימו אותו ברישול, דבר שלא ברור איך הצליח לפני המצאת המחשב. אבל למה הויי-פיי דומה? לעט שמשוחח איתך, מנסה לשכב איתך בזמן הכתיבה ומפריע לך.
בעבר קפה כרמיה הצליח לשרוד כנקודה צוננת, כלומר כמקום שהוא לא נקודה חמה שאפשר לגלוש בה. אבל הרים ידיים לאחרונה לטכנולוגיה. כיום במרכז תל אביב אני יודע על בית קפה יחיד הנטול ויי-פיי – קפה שיין הצחור בשלמה המלך פינת פרישמן. ומקום כינוס סביר אחד נוסף – בית אריאלה. האם אתם יודעים על מקומות נוספים אליהם אפשר להגיע עם מחשב נייד בלי למצוא את עצמי כותב לבלוג שטויות כמו עכשיו?
רשימת הנקודות הקרות במרכז תל אביב:*
-שיין, שלמה המלך פינת פרישמן.
-אורנה ואלה, שנקין (תודה לריקי כהן)
-בית אריאלה, שאול המלך.
* מן הראוי לציין כי הפוסט נכתב בשנת 2008 והנקודות הקרות שמצויינות בו ייתכן וכבר מזה זמן מה לוהטות.
_________
לבלוג של רועי צ'קי ארד – צווחת שעון המחשב
אחי
אציין רק שהנקודות החמות רלוונטיות כיום אך ורק לבעלי לפטופים או מכשירים עתיקים מסוגם, שכן כל אייפון היום יודע להפוך את הרשת הסלולרית (אליה הוא מחובר ב 20 שח לחודש) לנקודה חמה, כך שלמצוא באמת נקודות קרות דורש ככל הנראה להרחיק למדבר או לכל מקום בו החברות הסלולריות אינן מגיעות.
אחי
אמיר פכר-אריה
יופי של רשימה, מצחיק וחכם.
יש עצה כנגד הפלישה.
אני יודע זה קצת כמו להגיד למכור כבד (לי למשל) "אל תוכל את העוגית/בורקס/גבינה
מכבים את …. כרטיס הרשת, ואז העולם נשאר בנימוס בחוץ.
אמיר פכר-אריה