הללויה! ועוד כמה מחשבות.

טוב, במקור היה אמור לעלות פה עכשיו פוסט אחר לגמרי, אבל לעזאזל איתו, אני אפילו לא זוכר על מה הוא היה אמור להיות, וזה לא מזיז לי. גלעד שליט בדרך הביתה, זה כנראה לא עוד "כמעט", זה כמעט בטוח לא עוד "אולי". אלה כבר לא מגעים, לא גישושים. מדובר בסקס מלא, באור, עם חדירה אנאלית ובלי בגדים, והאמת, בחיים שלי לא התרגשתי כל כך מזיון.

קשה להסביר את ההתרגשות אבל גם לא צריך. כולכם מרגישים אותו דבר. כל הפעמים שבהן דמיינו את גלעד יושב באיזה בור והלב התכווץ, כל הפעמים ששמענו וראינו את נעם שליט ולא יכולנו שלא להעריץ את האדם המדהים הזה… חמש וחצי שנים לקחו מהחיים של הילד הזה, ורק בגלל זה מגיע לו לחיות באושר עד מאה ועשרים.

אבל משהו קטן בתוכי גם מרגיש שזה לא מגיע לו. לביבי. לא מגיע לראש הממשלה הגרוע הזה לרשום את העסקה על שמו. ראש הממשלה, שהיחיד בהיסטוריה שהיה גרוע ממנו, היה בנימין נתניהו בכהונה הראשונה. ראש הממשלה שייצר את הממשלה הרחבה ביותר שאפשר לדמיין, שנכנע ללחצים, שמזגזג. שרוצה שלום ומרחיב התנחלויות, שמאשר את מסקנות טרכטנברג ומאמין בהמשך ההפרטות.

לא מגיע לו. ולא מגיע לנו אותו. יותר מכל יש תחושה שהחזרה המבורכת מתוזמנת מידי. הרי אותה עסקה בדיוק היתה על השולחן לפני שנה, מה השתנה מאז? אני אזכיר לכם מה – אנחנו. אנחנו השתנינו, פתאום נהיה לנו אכפת מהכל. מהקוטג', מהחשמל, מהמשכנתא, מהמשכורת, מהמחיר של כל דבר ועד המחר של כל אדם – עובדים סוציאלים, מורים, רופאים, עובדי קבלן.

היה פה קיץ שלא יישכח, גם פסטיבל גלעד לא יצליח למחוק את הזיכרונות של אלה מאיתנו שצעדו בהפגנות הגדולות, אבל פסטיבל גלעד (מגיע לו, לגלעד, גם וודסטוק לצורך העניין) הולך לקבור את כל הדברים האחרים בימים הקרובים. מאבק המתמחים לא יקבל כותרת, אולי בעמוד 20. וועדות המחאה יידחקו לפינה, הקיצוץ בביטחון יידחה (הרי יש לנו עד 1000 מחבלים על הראש עכשיו), ובכלל, ביום חג שכזה, מי בכלל יעז לעשות בעיות לממשלה – אחרי הכול, היא החזירה את גלעד! מעכשיו, כל מי שיוצא נגדה הוא עוכר ישראל, גרוע אף מהסמולן. גלעד הוא לא רק הילד של כולם שחוזר הביתה, הוא תו הזהב של מכון התקנים שניתן עכשיו לממשלה, הוא האישוש במקום שיותר מכל זקוק להפרכה.

אבל כל זה לא משנה. כי גלעד חשוב יותר. ואני לא ציני, אני על סף דמעות.

אבל יש עוד דבר אחד שצריך להגיד, או יותר נכון להזכיר. גלעד שליט הוא לא החטוף הראשון, ואם המדינה שלנו תמשיך להיות מנוהלת על ידי אימפוטנטים שדואגים רק לכיסא שלהם, הוא גם לא יהיה האחרון. ויש משהו פשוט שכל אחד ואחד מאיתנו יכול לעשות כדי לעזור לשי מירון, לאלכס וורשבסקי, לאלי אוחיון, לדניאל גרינברג, או איך שלא יקראו לחייל הבא שיישב חמש וחצי שנים בבור… כל אחד מאיתנו יכול להתפקד למפלגה, להצביע ולקדם את האנשים הנכונים בתוכה, האנשים שבאים לעבוד, ולא בשביל עצמם. האנשים שיהיו מוכנים לעשות את הצעדים ההכרחיים שדרושים לסיום הסכסוך בין העמים, האנשים שלא יתכופפו תחת חרדים ומתנחלים, האנשים ש… נו, אתם כבר מבינים. יש הרבה דרכים לדעת מי הם האנשים הראויים, יש גם הרבה אתרים שעוזרים לדעת, אבל טיפ קטן ממני – אם הם עונדים שעון שעולה יותר מעשרת אלפים שקלים – אז הם לא ראויים. הם לא ראויים כי הם שכחו שהם לא אנשי עסקים, שהם לא אוליגרכים, שהם לא נמצאים בפוזיציה "לעשות לביתם" – הם משרתים צנועים וענווים של הציבור. שלנו.

אז אפשר לתת לרגשות שמציפים אותנו עכשיו דרור. זה גלעד פאקינג שליט שהולך לחזור. אבל אסור לנו לשכוח את הדברים האחרים. אסור לנו לשכוח את החיילים האחרים, ואת הכוח המוכח שיש לנו בידיים כדי לשנות. אסור לנו לשכוח, שאנחנו "ערים".