לחנך את אמא – 8 – לכבוד השנה שבפתח

הגוף שלנו הוא מכונה גאונית שמסוגלת לבצע מיליוני פעולות ביום. לרב הפעולות האלה אנחנו בכלל לא מודעים וזה מקום אחד שבו יש להלל את חוסר המודעות.

מרגע שתינוק נולד אנחנו מלמדים אותו לנתק קשר עם הגוף שלו ולהפעיל בעיקר את הראש, שישלוט בכל השאר. תשאלו את יצרני החיתולים החד פעמיים, הם בונים על זה. החיתול סופג כל כך טוב, הופך את הנוזל לג'ל, התינוק בכלל לא ידע שהוא כרגע עשה פיפי. ואם תקנו את הסוג הטוב ביותר, הוא יוכל לישון לילה שלם בלי להרגיש אפילו טיפה. בלילה התינוק צריך לישון ואסור שהצרכים הטבעיים שלו יפריעו את מנוחתו.

הניתוק של התודעה מהגוף ממשיך במענה שאנחנו נותנים לילדנו עבור הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם.

הילד שמרגילים אותו לאכול שלוש ארוחות מסודרות ביום, גם אם הוא רעב בשעות אחרות, הופך למבוגר שכששואלים אותו "אתה רעב?” הוא עונה "אני לא יודע. מה השעה עכשיו?”, הילד שמרגילים אותו לשתות מיץ פטל יהיה המבוגר שיוציא מהמקרר קולה כשהוא צמא. הילד שלוקחים אותו באוטו לחוג שנמצא 10 דקות הליכה מהבית (5 דקות באופניים), לא ימצא את עצמו מניע את הגוף הרבה יותר בעתיד. הילד שמעירים אותו בשש כי בשבע וחצי יש שעת אפס, יחשוב כמבוגר שזה הגיוני להתעורר כשהוא עוד עייף כדי לעמוד שעתיים בפקקים ולהגיע לעבודה בקושי בזמן.

אנחנו לא יודעים לזהות תחושת רעב, לא שותים מים שחיוניים לפעילות תקינה של הגוף שלנו, בזים לתחושת העייפות שלא מאפשרת לנו לעשות עוד כמה דברים היום ודוחקים את הפעילות הגופנית לתחתית הרשימה.

עכשיו, האם זה באמת כל כך מפתיע שמחלות כרוניות, (סכרת, השמנת יתר ואסטמה למשל), תופסות תאוצה בקצב מסחרר בקרב ילדים ומבוגרים כאחד? ולאור התוצאות האלה, ויש עוד רבות אחרות אך קצרה היריעה, אתם לא שמחים על חוסר המודעות שמונע מאתנו להתערב בעוד כמה פעולות של הגוף שלנו?

נכון, הגוף לא מגיע עם הוראות תחזוקה וגם אם היה מגיע הרי היינו שמים אותן איפשהו ליד אלה של התנור והמקרר שגם אותן לא קראנו. אבל תפקוד תקין של הגוף שלנו ישנה את חיינו לפחות כמו שעשו זאת התנור והמקרר (שלא לדבר על מדיח כלים).

תארו לעצמכם עולם בו האנשים לא עייפים. הם מספקים את הצורך של הגוף שלהם במנוחה וכאשר תפנו אליהם, תנהגו בסמוך אליהם או תפגשו אותם בעבודה הם לא יחשבו רק על כמה שאתם הדבר האחרון שמעניין אותם כרגע והלוואי שהיו להם כמה דקות להניח את הראש ולהמשיך את היום רעננים יותר.

תארו לעצמכם עולם בו האנשים אוכלים ושותים מה שהגוף שלהם צריך ובכמות שהוא דורש והנה סביבכם אנשים בריאים וחיוניים. כמה מוצרי מזון שמקיפים אותנו לא היו בעלי זכות קיום, כמה יצור היה נחסך, כמה זיהום, כמה עבדות. כן, גם זה נכנס כאן. הניתוק שלנו מהצרכים האמיתיים שלנו מוביל לתחלואה לא רק שלנו אלא גם של המשאבים הטבעיים המאפשרים לנו להתקיים.

את כל זה אני מבינה, היום. כשהבנים שלי נולדו הגישה שלי היתה אחרת ואני עוברת יחד איתם את השינוי, לאט, מנסה למצוא דרך בסבך הידיעות האלה וההיצע בסופר. הידיעות האלה והדפוסים שלי.

הבת שלי נולדה לתוך השינוי הזה ואני שמחה בשבילה.

אני מקווה שהשנה נתקרב עוד קצת למימוש, נפגיש בין הרצון ליכולת, נלמד ליישם ולהגשים.

שנה טובה

לפרק הבא – על סליחות ואבירי ג'די      לפרק הקודם –שיחה טיפוסת

תגובות10

  • להגיב ספטמבר 30, 2011

    אירית שבח

    אם לא הייתי רואה לא הייתי מאמינה שאפשר לשנות ולחיות אחרת, לחשוב אחרת, לתת לגוף פקודות אחרות ושפויות. סבתות שקוראות את הבלוג של רני (שמעשיר אותי ומכניס אותי לענינים…..) ותוהות האם בנותיהן או בניהן הולכים בדרך הנכונה כשהם עושים שינוי – האמינו לי – תצטרפו ותהנו.

      

  • להגיב ספטמבר 30, 2011

    מיכל

    רני. תודה על מילותייך. טוב שאת פה בעולם.

      

  • להגיב אוקטובר 1, 2011

    אמיליאנה

    כן! כן! ושוב כן! (גם בקשר למדיח הכילים…)

      

  • להגיב אוקטובר 1, 2011

    רני ארז

    תודה לכן קוראות נאמנות

      

  • להגיב אוקטובר 3, 2011

    רונית אברהם

    אהבתי.
    יופי של גישה שמזמינה את כולנו, לעצור קצת את המרוץ ולעשות מתוך כוונה ומתוך מחשבה. אהבתי במיוחד את הברכה בסוף להפגיש בין הרצון ליכולת. לפעמים צר לי על דור האינסטנט. אין לילדים הללו הזדמנות לחכות למשהו שלוקח את הזמן שלו, וחבל. אבל אולי זה גם השינוי בלתי נמנע שהחברה האנושית עוברת ולנו נשאר להסתכל בנוסטלגיה על מה שזכינו לו… איזה כיף לילדים שלך, שאת מאפשרת להם ילדות שפוייה אני מאחלת לכם הרבה הנאה ואושר ועושר רוחני. 

      

  • להגיב אוקטובר 3, 2011

    רני ארז

    אכן לא פשוט למצוא תשובה חד משמעית לתהייה האם נכון לנו להקנות לילדינו כישורי חיים לחברה העכשווית או כישורי חיים שקרובים יותר למהות שלהם כחלק מהטבע.
    תודה רונית, על התגובה והברכות.

      

  • להגיב אוקטובר 10, 2011

    sarit

    היי
    את חודש וחצי בחינוך ביתי – ברוכה הבאה
    אנחנו חודש וחצי (חצי) בחינוך ממלכתי.
    לאחר 13 שנים בחינוך ביתי השנה הבן התחיל מערכת חלקית.
    כל שאת מתארת מוכר.
    רוצה להוסיף.
    כל יום כאמור 13 שנה בחינוך הביתי היה חוויה מיוחדת, הרגשתי כל יום מחדש שהבחירה היתה הדבר הכי נכון לחיינו.
    (למרות שהמחיר הכלכלי גבוהה מאוד).
    השאלות ברחוב הופכות למשעשעות ומאתגרות בתשובות יצרתיות. השאלות המכעיסות הן מול הממסד.
    אז את עקרת בית?
    תשובה: לא, אני אמא בחינוך ביתי
    ממסד: אין לנו רובליקה כזו נכתוב עקרת בית
    ואני מתנגדות ודורשת בהערות לכתוב חינוך ביתי.
    בהצלחה והנאה מלאה
    אני כל יום מתגעגעת לימים בהם היינו כולנו בבית.
     

      

  • להגיב אוקטובר 10, 2011

    רני ארז

    תודה שרית. הפוסטים הראשונים מתארים את ההתחלה שלנו בחינוך ביתי, לפני שלוש וחצי שנים. ההתמודדות מול טפסים מובנים בהחלט דורשת יצירתיות רבה… בהצלחה בדרך!

      

  • להגיב אוקטובר 11, 2011

    אדית

    קוראת ומהנהנת בהסכמה. בשנים האחרונות אני מקשיבה יותר לגוף, משתדלת לישון בזמן כדי להקיץ באופן טבעי בזמן לעבודה, ועכשיו עם ההנקות בהחלט שותה יותר, ובעקבותי גם שאר דרי הבית.
    החצעד האחרון המבורך – שייקים ירוקים!!! 
    אהבתי מאד את הפוסט שלך, גולשת לבאים בתור… 

      

  • להגיב נובמבר 29, 2011

    יפעת

    אויי כמה אני נהנת. כאילו אני קוראת במראה.

      

השאירו תגובה