קיצור תולדות הזמן – פרק שני – שודדי הזמן האבוד

בפוסט הקודם התמרמרתי על מר גורלו של הדור שלי, על הקצב המסחרר שאנחנו חיים בו ועל הפרעת הקשב הגלובלית שאנחנו סובלים ממנה אשר גוזלת מאיתנו את הזמן הפנוי המועט שעדיין נותר לנו. העליתי המון שאלות, ובאופן כללי התלוננתי המון. אז אמנם להתלונן זה כיף, אבל מה זה כבר עוזר לנו? איך אפשר לשפר את המצב? הרי אנחנו בעידן של שיפור, שלא לומר שדרוג, עצמי.

אז כמאמר המשורר, רק את עצמי לשדרג ידעתי ומסתבר שגם בזה אני לא כל כך טוב. אז למה בעצם אתם ממשיכים לקרוא את מה שיש לי להגיד? התשובה ברורה. כי זה מופיע על מסך מרצד. וכאן אנחנו מגיעים בעצם למה שאני רוצה להתייחס אליו היום. כדי להצליח לפתור בעיה, צריך להבין קודם ממה היא נובעת. או כמו שהפסיכולוג שלי אומר, לטפל בסימפטומים זה נחמד, אבל עדיף לטפל בסינדרום.

אז למה בעצם יש לנו כושר ריכוז של ילד היפראקטיבי בן חמש?

הכי קל להאשים את הטלוויזיה. כבר האשימו את הטלוויזיה בכל כך הרבה דברים, אז מה זה כבר עוד סעיף קטן בכתב האישום הארוך שיש לה בפשעים כנגד האנושות. יש אלימות ברחובות? האשימו את הטלוויזיה. לנוער אין ערכים? האשימו את הטלוויזיה. דץ ודצה? טוב, על זה הטלוויזיה באמת צריכה להתנצל.

אבל קחו אותי לדוגמה. כיביתי את הטלוויזיה לפני יותר מארבע שנים והמצב שלי לא יותר טוב משל כל אחד ואחד מכם, אז כנראה שזו לא הבעיה. זה רק אחד מאותם סימפטומים שאני מדבר עליהם. הזיפזופ חסר התכלית בין מאות הערוצים כי אולי יש משהו יותר מעניין לראות במקום אחר וזמן אחר חוזר על עצמו גם בעולם האמיתי.

יש כל כך הרבה אפשרויות שם בחוץ שאנחנו חיים בתחושה מתמדת שאנחנו מפספסים משהו. בערוץ אחר, בבר אחר, במסיבה אחרת, במערכת יחסים אחרת, במדינה אחרת. הגישה הזאת יכולה לעבוד מעולה אם המקום שאנחנו נמצאים בו באמת רע לנו, הבעיה היא שמתישהו איבדנו את היכולת לעצור רגע ולנשום אוויר. אנחנו רודפים במחילות אינסופיות לעבר הסיפוק המיידי וברגע שהוא מגיע אנחנו ממשיכים ישר לסיפוק הבא, כי הקודם כבר משעמם אותנו, כי הוא כבר ישן ומוכר וחסר את הברק.

אנחנו כבר מורגלים כל כך לקצב החיים המהיר ועודף האינפורמציה שתוקף אותנו מכל הכיוונים שאם יושיבו אותנו עכשיו מול פרק של קולומבו, אחת הסדרות הכי מותחות בתקופתה, אנחנו לא נחזיק מעמד יותר משבע וחצי דקות לפני שתתחיל לרעוד לנו הרגל והיד תשלוף את הסלולרי רק כדי להירגע כי הוא עדיין שם לתת לנו עדכונים שוטפים מכל מה שיכול להיות בכל מקום שהוא לא כאן.

מעניין… אולי היתה זו המהפכה הסלולרית שהרסה הכל. אז נכון שהאופציה להירגע ולהיות נינוח היתה הרבה יותר ריאלית בימים ההם, כשלא היינו זמינים בכל רגע נתון, אבל אנחנו בחרנו להיות כאלה. אנחנו רוצים להיות מחוברים כל הזמן. אנחנו רוצים לקבל מיילים בזמן אמת ועדכונים מהפייסבוק ולינקדאין וטוויטר ופורסקוור. אנחנו רוצים שיצליחו להתקשר אלינו ואנחנו רוצים לקבל סמס "ערה?" בארבע בבוקר. אנחנו עונים בהיסטריה לכל שיחה לא מזוהה כי אין לנו איך להתקשר חזרה ואולי זה חשוב, כי אם זה לא היה חשוב זה היה טלפון מזוהה. תחשבו על הפעם האחרונה שהתרוקנה לכם הסוללה של הנייד באמצע היום. אתם במרחק שלוש שעות עבודה מהחזרה הביתה ואין לכם מטען. אתם חייבים להודות שהרגשתם איזה סוג של מחנק על סף התקף חרדה.

כותב הפוסט מעדכן סטטוס בפייסבוק

אני מאמין שההפרעת הקשב הקולקטיבית שלנו התחילה הרבה קודם ומאז היא רק מתפתחת יותר ויותר עד שנתנו לה להשתלט על החיים שלנו בצורה כזו שאנחנו לא יכולים בלעדיה.

אבל בגלל שאף אחד לא אוהב להאשים את עצמו, חיפשתי טוב טוב מי יכול להיות השעיר לעזאזאל שלנו ומצאתי שני מועמדים מעולים.

הראשונים הם היפנים עם סרטי האנימציה המטורפים שלהם. תראו לי ילד שגדל על פיקאצ'ו ואראה לכם מרשם לריטלין. הגירויים בסרטים האלה כל כך חזקים ומשתנים במהירות כל כך מסחררת, שבמהלך השידור של אחד הפרקים של הסדרה ביפן נרשמו התפרצויות של התקפי אפילפסיה בקרב הצופים. אז עם זה אתם הולכים להתווכח?

כן. אתם צודקים. אתם לא צריכים להתווכח כי בשביל זה אני פה. להאשים את היפנים זה קל מדי. הרי אם תחשבו על זה לעומק, כדי שהאנימציה היפנית תגיעה למימדים האפילפטיים שלה, מישהו היה חייב להניח את התשתית. אני נוטה להאשים את האמריקאים. גם זה לא קשה במיוחד. זה אפילו די טרנדי. אבל אני לא הולך להאשים את תרבות הצריכה והקפיטליזם האמריקאי. בשביל זה יש כלכלנים, ואני לא אחד כזה. אם הייתם רואים מה קורה בחשבון הבנק שלי לא הייתם אפילו שוקלים לחשוב כך. לא. אני מאשים את האמריקאים בגלל משהו הרבה יותר פשוט.

תנו לי לקחת אתכם כמה שנים אחורה. השנה היא 1891 וד"ר ג'יימס נייסמית' מתבאס מזה שיורד גשם. מפריע לו שיורד גשם בגלל שאי אפשר לשחק בייסבול ופוטבול במזג אוויר הזה, אז הוא ממציא את הכדורסל. משחק תמים לכאורה, אבל עם השנים וההתמקצעות של הספורט הוא הכליל בתוכו שילוב של כל הגירויים הנחוצים כדי להרגיל את הצופים בו לקצב מהיר ולסיפוק מיידי שמזין את עצמו עוד ועוד עד שקשה מאוד לספק אותו. בניגוד לענפי ספורט קבוצתיים אחרים, כמו כדורגל או שחייה צורנית, יש כל הזמן התרחשויות מאד מהירות על המגרש. בגלל גודלו הקטן יחסית של המגרש, הקבוצות רצות מצד לצד בקצב מסחרר, הכדור עובר מיד ליד, מגיע מקצה לקצה ו- סל!!!! אבל רגע, כבר יש התקפה ו-עוד סל!! ועוד!!! וסל!!! כן!!!

הניקוד משתנה במהירות כזו, שאין לצופים הזדמנות לעכל את ההצלחה של ההתקפה הקודמת וכבר,שוב, ועוד ועוד. אין רגע דל, אין רגע למנוחה ואין שיוויון.

הו לא, הרי אי אפשר להגיע הביתה בלי שמישהו ינצח. חייבים את הסיפוק המיידי הזה. חייבים מנצחים ומפסידים. לא באנו לראות משחק. בנו לראות שואו, קרקס, חגיגה של התלהבות ויצרים.

אז לפני שאתם מתחילים עם שריקות הבוז שלכם וסוקלים אותי בכרטיסי המנוי העונתיים שלכם ליד-אליהו או אוסישקין או מלחה, אני רוצה להבהיר שוב. בסופו של דבר, גם זה רק סימפטום.

אם לצטט שוב את הפסיכולוג שלי, כדי להגיע לתובנות אמיתיות, אנחנו נצטרך להיפגש שוב ולחקור את הנושא הרבה יותר לעומק, ולא, אני לא מקבל צ'קים דחויים.

________________

לבלוג האישי של יואב Writer´s Block

תגובות3

  • להגיב ספטמבר 25, 2011

    רני ארז

    "מה זה? קקטוס מדבר?" תגובת הבן שלי שנייה אחרי שאמר שהוא משועמם כאשר גאים במורשת שלנו הושבנו אותו לראות קישקשתא. דמות אחת, על מסך שחור לבן. דקות ארוכות כלום לא קורה מלבד זה שהקקטוס מדבר. אותנו כילדים זה סיפק…

      

  • עמית נויפלד
    להגיב ספטמבר 25, 2011

    עמית נויפלד

    פוסט חכם, מצחיק ומדוייק

    בקיצור, תענוג

      

  • להגיב מרץ 13, 2016

    אלדד

    בגלל זה כדורגל יותר פופולרי מכדורסל.

      

השאירו תגובה