היסטוריה של מהירות – על הקשר שבין החטא הקדמון ותעשיית המזון, הרפורמציה הפרוטסטנטית והמהפכה התעשייתית, ומושג הקהילה כאפשרות של ההאטה – פרק 4 – תרבות הצריכה

לפני מספר שנים הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שמה שאני באמת צריך בחיים זה זוג כורסאות לסלון. המסקנה היתה כל כך חדה וברורה עד שבמהלך החודשים העוקבים לא הצלחתי לחשוב על שום דבר פרט לכורסאות החדשות שאני עתיד לרכוש. מאחר ונסיעה לאיקאה (או לכל חנות אחרת שמבצעת שיבוטים המוניים וניסויים בבעלי רהיטים) כלל לא עמדה על הפרק, מצאתי את עצמי נוסע שלוש עד ארבע פעמים בשבוע לשוק פשפשים ביפו, מצפין פעם אחת עד לשוק פשפשים בחיפה, ובשאר הזמן נובר באתרי יד שניה ומחכה לרגע שבו אתקל בצמד הכורסאות המושלם. בשלב מסוים העיסוק הפך להיות אובססיבי קמעה וניתן היה להבחין גם בעין לא מזוינת שהוא גוזל ממני לא מעט זמן. מדאיגה אפילו יותר היתה התחושה שהלכה והשתלטה על רוחי, שגרסה כי צמד הכורסאות אחריהן אני דולק כבר לא עתידות רק לשמש את ישבנם של אורחים מזדמנים, הן גם לא עתידות רק להתאים את עצמן לספת העור החומה ולטפט הוינטג' שעל הקיר בצורה שתזעק את טעמי הטוב לחלל האוויר, הן עתידות, הלכה למעשה, להפוך את חיי למושלמים. לא פחות ולא יותר. מושלמים.

ברגע שאמצא אותן, כך הרגשתי בכל עצב בגופי, הכול יהיה טוב, נינוח, שליו, הרמוני. האוכל יהיה יותר טעים והעבודה תהיה יותר נעימה, לא יהיו עוד טרדות מהותיות לעולם, ובסבירות גבוהה גם לא יהיו עוד מלחמות בעולם.

את חומרת המצב הבנתי סופית ביום שישי אחד, כחודשיים וחצי לאחר תחילת המסע. הייתי בשוק פשפשים עם חברה שלי לשעבר, וממרחק אני יכול להישבע שראיתי אותן. התקרבתי אליהן בזהירות, אבל בטרם הספקתי למשש ולהתמקח בצורה ראויה נגררתי הלאה על ידי הבלונדינית החמודה, "אני רעבה".

My precious (גלריית וינטג')

עד היום אני לא מבין איך קרה שהלכתי אחריה, גם אם תחת מחאה, אבל דבר אחד ברור, כשחזרנו לאחר חצי שעה (אומנם שבעים) הכורסאות כבר נמכרו במחיר מצחיק לזוג מהגרים. התעצבנתי. ממש התעצבנתי. יהיה מדויק יותר לומר שאיבדתי את זה לגמרי כי אז עשיתי את הטעות הגדולה והאשמתי אותה. (אף פעם, אף פעם, אף פעם אל תאשימו אותה).  זה היה הריב הראשון שלנו, וסופו של המסע המופלא אל עבר הכורסא.

______________

עדות

הם באים בקבוצות,

הילדים

מתומן שווה צלעות,

מבקשים

את המספר אדוני

(אתה היית "שם")

אם רק נוכל את המספר לראות

לא בלי תחושה של מחויבות היסטורית

אני מושיט את ידי

ושולף את ארנקי

4580-1207-4998-1526

לאחר מכן אני מזמין אותם לראות נעליים

ערימות ערימות

בחדר הארונות

________________

עד היום אני נזכר בחלחלה באותם רגעים כעוסים על המדרכה. אז נכון, שווקי פשפשים, יד שניה, הכול טוב ויפה, אבל בסופו של דבר, הייתי קורבן מן המניין של מה שנהוג לכנות "תרבות הצריכה" – ההתנהגות צרכנית בת זמננו המוכתבת באמצעות לפחות אחד משני הכוחות הבאים: צרכנות כדרך להגדרה עצמית, וצרכנות כמילוי חובה אזרחית ולאומית.

הראשונה מתבטאת בכוח המאגי כמעט שאנו מעניקים לחפצים המקיפים אותנו וליכולת שלהם להביא אושר (עם השגתם) או צער (עם אובדנם). אם אנחנו עצובים, קנייה של בגד תעודד אותנו, אם אנחנו שמחים, מן הראוי לחגוג זאת ברכישה של בגדים. לחפצים נלווית בדרך כלל גם תחושה של שליחות ומטרה. אנחנו מסמנים יעדים וחותרים לקראתם, החיים לעולם לא יהיו סטטיים כל עוד ננוע אל עבר המוצר הבא שמגיע עם שלט והוראות הפעלה. אנחנו בהתקדמות תמידית, בתנועה משמעותית.

הרכוש אותו אנו אוגרים, כבר לא נועד רק לספק צרכים קונקרטיים אלא כעת הוא הלכה למעשה מגדיר את מקומנו בהיררכית החיים: תחת חסותו של עולם הפרסום, השעון כבר לא נועד רק להראות את השעה (בשביל זה יש לך נייד, אידיוט) הוא נועד לשמש כסמל סטטוס. המכונית לא נועדה רק להביא אותנו ביעילות מנקודה א' לנקודה ב' (אם זה היה נכון אלוהים לא היה בורא את הפקקים) אלא לשאת את דגל ההצלחה או חוסר ההצלחה שלנו בעולם העבודה, וכך הלאה. מחשבים, מטבחים, גאד'טים, בגדים… החפצים (סליחה על השימוש החוזר במילה הארכאית, יש לומר "מותגים") עוטפים אותנו מכל עבר, מנחמים אותנו, מבטיחים כי העבודה הקשה היתה שווה, וההשקעה בסופו של דבר השתלמה – הצלחנו בחיים – ואם טלוויזיה חמישים אינץ' היא לא עדות ראויה, אז רק אלוהים יודע מה יכולה להיות הוכחה מספיקה.

 ______________

הקטגוריה השנייה שדוחפת את תרבות הצריכה קדימה הנה המחויבות הלאומית והאזרחית שמוטל עלינו לחוש כלפי רעיון "הצמיחה" – "המשק חייב לצמוח בחמישה אחוזים בשנה, כל שנה", התבטא נוחי דנקנר בראיון חג לפני כשנה, במידה ולא תהיה צמיחה "המדינה תיגרר למיתון, מפעלים ייסגרו, עובדים ימצאו את עצמם ברחוב, ואני לא אוכל להחזיר את ההלוואות האסטרונומיות שקיבלתי מהבנקים על חשבון כספי החיסכון של העובדים במטרה לממן השקעות ספקולטיביות בחו"ל (כלומר, הימורים)" (ההדגשה הנה תוספת שלי ומעולם לא נאמרה, טוב, אולי נאמרה, אבל רק בדלתיים סגורות ואף אחד לא שמע. ע.נ.)

עכשיו, אני לא מנסה לטעון שצמיחה כלכלית היא דבר רע, בהינתן העובדה שקיים גידול מתמיד באוכלוסיה, "צמיחה" לא יכולה להימדד במונחים של טוב ורע, היא הכרחית. יחד עם זאת, בשנים האחרונות נשמעים עוד ועוד קולות הדורשים לשנות את האופן שבו נהוג למדוד את הצמיחה הכלכלית. נכון להיום, הצמיחה הכלכלית נמדדת באמצעות התמ"ג (או תל"ג – תוצר לאומי גולמי) – ולמעשה משקללת את סך כל הסחורות והשירותים שמחליפים ידיים במדינה במהלך שנה אחת. למרבה הצער, לרעיון הצמיחה הנ"ל אין כל קשר לרעיון הפיתוח והרווחה וזאת מאחר ובשקלול המתואר ישנה חשיפה גבוהה להוצאות שליליות – במידה ומערכת החינוך כשלה וילדיך נזקקים לשיעורי עזר, הרי שהם תורמים לצמיחה הכלכלית. במידה והרשות המקומית כשלה בטיפול בכבישים ובצמתים המסוכנים שבתחומה ורכבך נפגע בתאונה, הרי שאתה תורם לצמיחה הכלכלית וכך הלאה. רעיון הצמיחה הכלכלית כפי שהוא היום, משרת, בעיקר, את האחוזון העליון במדינה שבידיו מצויה השליטה במרבית החברות הגדולות והשירותים. (לקריאה נוספת וכדאית בנושא לחץ כאן)

 ______________

הבעיות של תרבות הצריכה לא מסתיימות בשני הרעיונות שסקרתי בקצרה (הצריכה כדרך להגדרה עצמית והצריכה כחובה אזרחית ולאומית), והן לא מתחילות ונגמרות בנו וביחסינו עם האידיאולוגיה הקפיטליסטית והתאגידים המעודדים אותנו לצרוך מעל ומעבר לצרכינו ואף יכולותינו. חלק ניכר מהבעיה נעוץ במוצרי הצריכה עצמם, באופן תכנונם, עיצובם ויצורם…

לפרקהבא "עיצוב"    –   לפרק הקודם  "עבודה" –  לפרק הראשון "הקדמה"

היה ראשון להגיב