לאחרונה עזבתי את העבודה השנייה שלי. לא את העבודה השנייה שהחזקתי בה אי פעם, אלא את זאת שעבדתי בה באותם רגעים שלא עבדתי בעבודת היום (הראשונה) שלי. במשך כמה שנים הייתי מסיים לעבוד, רץ הביתה, דוחף משהו למיקרו, מתקלח, יושב לאכול תוך כדי בהייה באוויר (כי למי יש זמן לקרוא עכשיו) או בשעון (כי שיט עוד רגע אני מאחר מה השעה פאק אני לא מאמין איך לא אכלתי משהו בדרך הביתה תוך כדי נהיגה), רץ לאוטו, נוהג לעבודה השנייה ומתחיל עוד משמרת אל תוך הלילה.
ואז עזבתי את העבודה השנייה שלי, ופתאום, בבת אחת, בום!! כמויות אדירות של זמן התעופפו דרך החלון ונחתו לי על השולחן בלי התראה בכתב בשלושה העתקים ובאישור וחתימת נוטריון. הייתי אקסטטי. הייתי בעננים. הייתי בשוק. הייתי בחרדה קיומית.
לא הבנתי, מה לכל הרוחות אני עושה עכשיו?
אני לא אשקר לכם. בהתחלה זה לא היה קל. התרגלתי כל כך לרוץ ממקום למקום שכבר שכחתי מה הייתי עושה פעם, בימים ההם שהיה לי זמן פנוי. איך למען השם הייתי מעביר את הזמן, כי כבר שכחתי מה זה כשיש זמן ושכחתי שזמן זה לא משהו שצריך להעביר. שכחתי שזמן זה משהו שיש כל כך מעט ממנו, שאם פתאום אתה מוצא מצבור שלו באיזה מקום לא צפוי, מתחת לבלאטות לדוגמה, אסור לך לבזבז מיד את כולו במקום אחד. צריך לשמור אותו וליהנות ממנו עד תום ולנצור את הרגע הנדיר הזה.
אבל אני, כמו החובבן שאני, התחלתי מיד לחשוב על כל הדברים שתמיד רציתי לעשות ודחסתי אותם טוב טוב לתוך מסגרת הזמן הזאת שהתפנתה לי. החלטתי ללמוד בניית אתרים, התחלתי לקרוא שוב את פאוסט של גתה, התפניתי לכתוב את הרומן הראשון שלי, אולי גם לתרגם איזה ספר או שניים, ואפילו חשבתי להתחיל לראות את הסדרה הזאת שכולם מדברים עליה שאתם ממש, אבל ממש חייבים לראות, כי איך זה יכול להיות שאתם היחידים שלא מבינים את הבדיחות הפנימיות והמימיקה שסובבת את המכורים.
מהר מאד התחלתי להרגיש שוב את הלחץ הזה שאפף אותי בימים שלפני. רציתי לעשות כל כך הרבה ובסוף יצא שלא הספקתי כלום. גיליתי שאני נלחץ כי בערב נתון תכננתי לעצמי כל כך הרבה פעילויות והפעלות ובמקום ליהנות מהזמן הפנוי שלי הפכתי אותו למירוץ מטורף אחרי הזנב של עצמי. מהר מהר מהר, להספיק עוד ועוד, כי למי יש זמן לישון כשיש כל כך הרבה לעשות? השתגעתי? עד שיש לי קצת זמן, שאני אבזבז אותו על מנוחה?
חשבתי על זה לא מעט. לא בזמן הפנוי שלי כמובן, אלא בזמן העבודה, ונתקלתי בהמון שאלות.
איך קרה שהפכנו לאנשים שלא מסוגלים להישען אחורה על הכורסא, ופשוט לשקוע במחשבות? ממה בעצם אנחנו מפחדים? למה אנחנו לא יודעים לתת לעצמנו מנוחה אמיתית? מה קרה לנו אי שם בתהליך האיוולת-ציוני שהפך אותנו מהיצורים השלווים שבוהים בירח מהמערה שלהם לחברה שלמה שלוקה בהפרעת קשב ו(סלחו לי על הצרפתית שלי)קוצים בתחת?
אם תסתכלו מסביבכם תוכלו לראות את עצמכם ואת החברים שלכם עובדים עד שעות מאוחרות ואז ממשיכים לענות למיילים מהבלאקברי שלהם תוך כדי נסיעה לשיעור פילאטיס, או מקרמה, או הביתה לזיפזופ מהיר בין הערוצים. אנחנו צריכים כל הזמן שיעסיקו אותנו. שיגידו לנו מה לעשות. שייתנו לנו אופציות מעניינות לתעסוקה. לתת איכשהו סיפוק למוח שלנו שלא מסוגל להאט את הקצב ולהעביר כמה דקות בלי גירויים חיצוניים.
הכל בריצה, להספיק כמה שיותר. יש ערב חופשי? קובעים עם חברים. החברים עסוקים? משלימים קצת עבודה מול המחשב. אין עבודה? על מי אתם עובדים? או יותר נכון, אצל מי אתם עובדים, ואיפה נרשמים.
לקחתם יום חופש מהעבודה? תנצלו אותו לסידורים. לקפוץ לבנק, לסייד את הבית, לקנות עוד איזה רהיט באיקאה, לשלם חשבונות בדואר (מישהו עוד עושה את זה?), לחפש מתנה מושלמת לדודה, לסדר את הארון שקנינו באיקאה מיד אחרי שבנינו אותו, לקחת את החתול לוטרינר, לקפוץ למיון כדי לעשות תפרים ביד שתפסה את החתול. וכל זה עם הטלפון צמוד לאוזן, כי הרי העולם לא יסתדר בלעדינו אפילו שנייה אחת.
סידורים, סידורים, סידורים. אף אחד כבר לא לוקח יום חופש סתם ככה, כדי לנשום אוויר ולהירגע מהמירוץ האינסופי.
כבר לא מסוגלים לעשות דבר אחד. חייבים סיפוק מיידי כדי שנוכל לקפוץ לדבר הבא. אפילו עכשיו כשאני כותב את הקטע הזה, אני כותב במקביל עוד שני פוסטים לבלוגים שלי, בודק מיילים, קורא חדשות, שומע מוזיקה, מחליף שירים, מכרסם איזה משהו קטן, קורא ספר ומתווכח עם מישהו בטלפון.
אז שוב אני שואל, איך מהאמבה שהתפצלה לה בעצלתיים, דבר שלפחות לפי דעתי דורש כושר ריכוז לא קטן, הפכנו ליצור שחסר את היכולת הפיזית והרגשית לחשוב ברציפות על אותו נושא למשך שלוש דקות רצופות?
אני לא מתיימר אפילו לדעת את התשובה, ובטח לא מתכוון להיכנס לזה עכשיו. ביזבזתי עליכם כבר מספיק זמן.
____________
לבלוג האישי של יואב Writer's Block
עמית נויפלד
אחלה פוסט, צחקתי בקול…
רק לגבי המערה והירח והבהייה השלווה, בדיוק אתמול מישהי הזכירה לי איזה מערכון מתוכנית ששודרה כשהיינו ילדים. המראיין שואל איש מערות
What was the best means of transportation back in your days?
ואיש המערות עונה בלי למצמץ
!Fear
אז לא בטוח כמה שלווה היתה באותם ימים, אבל מה שבטוח זה שהפרעת הקשב של היום היא לא מחוייבת המציאות.
מחכה לפוסטים הבאים שלך! 🙂
עמית נויפלד
רואי
Assy Dayan, New Zion Poster Boy created culture
http://youtu.be/SkfZuJtbU60
And then Mahapach' and the Lebanon war
http://youtu.be/JjOnZ69Jouk
Hope my humble view answers some part of your Q
http://youtu.be/OvvAaLR-lJo
Love
Roy
רואי
אירית שבח
בימים אלו פרשתי לפנסיה מוקדמת אחרי שנים ארוכות מאד של עבודה סביב השעון. נהניתי מכל רגע של טירוף, של חוסר זמן, של רדיפה אחרי הסלולרי, המחשב, ההודעות, המעורבות, הידיעה, הלהיות תמיד במרכז הענינים, להיות גורם משפיע כל רגע. פתאום הכל נעצר ביום אחד ולא רק זה אלא אני בחרתי לעשות את זה. בפחד אימים מבועתת ממש הסרתי את השעון מהיד (וגם חלק מהתכשיטים האחריםשכנראה מהווים סמל כלשהו) וראה זה פלא….כל חיי השתנו. הטוב ביותר בהחלטה שלי – אני לא מחכה כל שבוע ליום חמישי בצהרים. החכמים אמרו לי תזרמי. את זה אני לא יכולה לעשות אני עדיין יוזמת ומתכננת את היום שלי וגם, רחמנא ליצלן, עוסקת מידי פעם במחשבה ולא מבינה איך העולם עדיין סובב סביב צירו בלעדי.
הכתבה שלך מחזירה אותי לסחרחורת, מאד מצחיקה ומלאה תקווה. אתה תגיע בסוף לרגע שבו תסיר את השעון…….
בהערכה רבה, אירית
אירית שבח
אמיר פכר-אריה
"… כמויות אדירות של זמן התעופפו דרך החלון …"
זה נשמע ממש ככמו הסוף של הספר
מומו או- הסיפור המוזר על גונבי הזמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים
של מיכאל אנדה
לדעתי אחד ספר מקסים וחכם
ואחד מספרי היסוד שתנועת ההאטה
שווה לחזור אליו מפעם לפעם
אמיר פכר-אריה