היסטוריה של מהירות – על הקשר שבין החטא הקדמון ותעשיית המזון, הרפורמציה הפרוטסטנטית והמהפכה התעשייתית, ומושג הקהילה כאפשרות של ההאטה – פרק 3 – עבודה

"…דוגמא מצמררת לתוצאותיה של התנהגות כזו אפשר לראות ביפן. למקומיים יש מילה – קארושי, שמשמעותה "מוות מעודף עבודה". אחד מקורבנות הקארושי המפורסמים ביותר הוא קאמיי שוג'י, סוכן בורסה מצליח שעבד תשעים שעות בשבוע בתקופת השגשוג של הבורסה היפנית בסוף שנות השמונים. החברה שבה עבד היללה את כושר עבודתו העל אנושי בעלוני חדשות ובחוברות הכשרה, ובכך הפכה אותו לתקן שאליו צריכים לשאוף כל העובדים. בהפרה נדירה של הנוהג היפני התבקש שוג'י להדריך עמיתים ותיקים באמנות המכירה, מה שהוסיף לחץ על כתפיו השפופות. כשבועת הבורסה היפנית התפוצצה ב-1989, עבד שוג'י שעות נוספות כדי לאחות את הקרעים. ב-1990 הוא נפטר מהתקף לב. בן עשרים ושש היה במותו."

("בשבח האיטיות", הוצאת דביר)

 __________________

אני יודע, היפנים הם לא דוגמא לכלום, לעזאזל, תסתכלו על הטלוויזיה שלהם. אבל גם אם נתעלם ממקרי הקיצון לא נוכל אלא להודות שהעבודה הולכת ומשתלטת על שטחים נרחבים בחיינו, גוזלת מאיתנו את מירב הזמן ואת מיטב האנרגיה, וכמעט אינה מותירה מקום לדבר.

"בני האדם עבדו קשה מאז ומעולם", תגידו בתגובה, ובלא מעט של צדק יש להודות. לאורך כל ההיסטוריה האנושית העמל היה חלק אינטגראלי מחייו של האדם (הפרחים לחווה) החל בציידים ובמלקטים של הפרהיסטוריה ועד לאיכרים של ימי הביניים – אף פעם לא היה קל. אבל לרגע אחד בשלהי המאה השבע עשר, ותחילת המאה השמונה עשר, היה נדמה שמשהו הולך להשתנות בתמונת המצב. הופעתם של האוטומטים הראשונים מלאה את הוגי הדעות של אותם ימים ברוח אופטימית, ונבואות על שבוע עבודה בן ארבע שעות החלו להישמע  – המכונות, נטען, עתידות לשחרר את האדם העמל, שלא יצטרך אלא לפקח על תוצרי הקדמה המכניים, ואז, הו אז, יוכלו גם פשוטי העם ליהנות ממה שעד לאותם ימים היה נחלתם של בני המעמדות העליונים בלבד – זמן פנאי. פנאי שבו יוכל לרכוש השכלה, ליהנות מיצירות התרבות ואף לקחת חלק בפיתוחה, לפתח תחביבים מספקים או לעסוק באוננות כפייתית ולישון שנ"צים ארוכים.

אבל למכונות, ככול הנראה, היו תוכניות אחרות. קצת פחות מארבע מאות שנים לאחר שדקארט הביע את פליאתו מהאב-טומט הראשון של תקופתו, וכמעט 250 שנה מאז שג'יימס וואט שכלל את מנוע הקיטור והחל למכור אותו לכל דורש באיי ביי, לא נותר לנו אלא לאחוז את בטננו ולנסות שלא לאבד שליטה על שלפוחית השתן בשעה שאנו נזכרים באותן נבואות אוטופיות, וזאת בהנחה שכלל יש לנו זמן להיזכר בהן שכן תיבת המיילים שלנו מלאה בהודעות חדשות שטרם נקראו, מכשיר הבלקברי/אייפון/גלקסי מצפצף, והדד ליין הבא מרחף תמיד מעל ראשנו. המכונה, אותה אחת שנשאה בקרבה הבטחה, התגלתה כחרב פיפיות המותירה צלקות בחייו של כמעט כל אדם במערב, בעת שהיא כובלת אותו אליה בזמינות האין סופית שהיא מקנה וביעילות חסרת התחרות שהיא מציבה. 12 השעות שבילינו במשרד היו מסתבר, רק ההתחלה. הטלפון החכם ששמחנו לקבל אינו מתחשב בשעות, במזג אוויר, בחגים או בשמחות אחרות, המחשב הנייד מאפשר לנו בעיקר להמשיך ולעבוד גם בבית הקפה, במסעדה, בסלון ובמיטה, ותקשורת הלוויינים מבטיחה שהבוס יוכל להעיר אותנו גם בקצה השני של העולם רק כדי לשאול מה נשמע. האדם העובד זמין כיום הלכה למעשה בכל שעה משעות היממה – תופעה שאין לה אח ורע מאז בוטלה העבדות בעולם* – רק שכעת השלשלאות הכובלות אותנו עטופות בהילה הזוהרת של הטכנולוגיה, שנתפשת כטובה ומיטיבה.

______________

המכונות, לא רק שלא האטו את קצב חיינו וסחפו אותנו אחריהן לסחרור, גם פגעו בצורה משמעותית בערכו של האדם העובד. אם בעבר אדם אחד (או אנשים ספורים) היה אמון על בנייתו/הרכבתו של מוצר (אמן לצורך העניין, אדם שהחל את דרכו כשוליה ועבר הכשרה ארוכה), הרי שהופעתן של המכונות ביטלה את הצורך במיומנות משמעותית מצד האדם המפעיל אותן. הייחוד של כל מוצר שהורכב בעבודת יד אבד, ואת מקומו תפסו תוצריו הזהים של "פס הייצור", אשר לא הצריך כל ידע או השכלה משמעותית מהפועלים שניצבו בעמדותיו השונות. במקום משלח יד המוגדר כאמנות, קיבלנו עדר מוטנטים אנושיים אשר חוזרים שוב ושוב על אותה פעולה עד להתמוטטות העצבים הצפויה. בנוסף, מאחר ומהפועל לא נדרשו כעת כל כישורים מיוחדים, הרי שערכו הכלכלי ירד, ומכאן גם שהשכר לו הוא כעת זכאי. כוח העבודה הזול הציף את הערים המתפתחות, וזמינותם התמידית של תחליפים מנעה מהפועלים כל יכולת ממשית לשנות את מצבם, או אף למחות.

התמוטטות עצבים שכיחה כפי שנקלטה במקרה בעדשת המצלמה

_________________

לתרבות העבודה הקיימת ישנן השלכות מיידיות על כל תחומי חיינו. בראש ובראשונה, וכפועל יוצא מהשעות הארוכות שאנו נוהגים לבלות בעבודה, אנו נאלצים לצמצם את הפעילויות האחרות שהיו יכולות להתבצע בזמן זה, ובראשן פעילויות חברתיות – בילוי של זמן איכות עם משפחה וחברים. הפעילות הספורטיבית אף היא נדחקת לפינה ויחדיו עם המזון שאנו צורכים (בהעדר זמן מספיק לבשל לעצמנו, או אפילו זמן מספיק לצרוך מזון בנוחות בהפסקת הצהרים) ניכרת פגיעה ממשית ומתמשכת בבריאותנו – העת המודרנית מאופיינת בעליה גוברת והולכת במחלות המשויכות ללחץ: נדודי שינה, מגרנות, לחץ דם גבוה ובעיות עיכול – ולכך יש להוסיף גם את השחיקה הנפשית המתמשכת.

אז איך בדיוק קרה הדבר? איך הגענו למצב שבו העבודה תופסת את המקום המרכזי בחיי האדם, למרות אותה הבטחה בדבר "עולם ללא עבודה"?

לפני שאנו ניגשים לנבור בעומקם של התהליכים ההיסטוריים והחברתיים שהביאו להתפוגגותה של ההבטחה המקסימה, מוטל עלינו עוד לברר לשם מה אנו עובדים כל כך קשה, והתשובה לכך היא פשוטה – המכונה אולי ביטלה* את האדם, אבל היא עדיין זקוקה נואשות לצרכן…

(לפרק 4)   לפרק הקודם

*הטענות שאני מעלה מנוסחות בצורה מוקצנת כמובן, אולם יחד עם זאת יש להתייחס אליהן בכובד ראש.

(אה כן, ולמרות הודעת המערכת מהשבוע שעבר, הכותרת נשארה, תודה לדנה ויואב)

תגובות2

  • להגיב ספטמבר 11, 2011

    יואב

    עוד פוסט מדכא ומעולה. נחמד גם לראות שהתאפקת ולא הגעת לשלב בו אתה תוקף את תרבות הצריכה דווקא ביום השנה לתקיפה (המעט יותר רצחנית) על מגדלי הסחר העולמי.

    ולגבי הכותרת, אני שמח לראות שלפחות מחאה אחת שלי נשאה פירות.
    תסלחו לי, אבל יש לי כמה זרי דפנה שאני צריך לנוח עליהם לרגע 

      

  • להגיב ספטמבר 12, 2011

    blonde bleach

    מצטרפת ליואב. פוסט מעולה ומדכא.
    (בעיקר כואב לי על שוג'י. לך תדע כמה עוד מניות היה מוכר אילו היה חי)

      

השאירו תגובה