היסטוריה של מהירות – על הקשר שבין החטא הקדמון ותעשיית המזון, הרפורמציה הפרוטסטנטית והמהפכה התעשייתית, ומושג הקהילה כאפשרות של האטה – פרק 1 – הקדמה

אני יודע, מזמן לא נתקלתם בכותרת כל כך קצרה וקליטה לפוסט. על הקשר שבין מה למה? למי? חתיכת טרן אוף, בואו חזרה לחורים ברשת… קשה להאשים אתכם, מאז הוקם הבלוג הראשון בעולם ועד היום ספק אם נתנה כותרת יותר מופרכת לטקסט של קצת פחות מאלף  מילה, וספק רב עוד יותר אם מישהו טרח לקרוא אותו לאחריה. אבל לי יש אמון בתוכן ראוי ותלושים לצ'ייסרים חינם אז אני יודע שתמשיכו לקרוא. מה שכן, ראוי כבר עכשיו להבהיר: הטקסט בפוסט הנוכחי אכן יהיה כ 970 מילה (ספרתי במשרד) אבל למעשה הוא רק פרק ראשון כפי שנרשם, הקדמה, לסדרה ארוכה של פוסטים שיחדיו ישלימו את מבנה ההרצאה שאני נושא מידי פעם בפני כל מי שמבקש יפה ומבטיח לי בירה חינם.

אז על מה ולמה ההרצאה? נתחיל בלמה: …

מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי איטי, וגם כאשר הייתי שוכח זאת, בנות הזוג שלי היו מזכירות לי, "אלוהים, אתה חייב ללכת כל כך לאט?!" הרטינות שלהן בדרך כלל לוו בחיוך, אחרי הכל, הן אהבו אותי, לפחות אהבו אותי מספיק כדי לדעת שהתשובה היא כן, אני חייב ללכת לאט, זה חזק ממני, אני פשוט לא רואה סיבה למהר לשום מקום. אבל, לא על זה ההרצאה שאתם עומדים לקרוא, כלומר, לא על המהירות עצמה של ההליכה, האכילה, העבודה וכו', אלא על המצב התודעתי שנמצא בבסיסה של המהירות, ועל התהליכים ההיסטוריים שהביאו להיווצרותו.

שמי עמית נויפלד, אני דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, במסלול ללימודי דתות. אני חילוני. ואני מאמין. נולדתי באחד עשר לספטמבר 1975 למשפחה מהמעמד הבינוני. שני הורי עסקו במקצועות חופשיים ומרבית הזמן היו טרודים בעבודה, נלחמים לבסס מעמד, קהל לקוחות, קריירה (אם כי אז עוד לא קראו לזה כך). בתור ילדים, אני ואחותי קיבלנו כל מה שרצינו, גם אם לאחר מאבקים. אופניים חדשים, שיעורים פרטיים, חוגים, חופשות בחו"ל פעם בשנה… אולם כל אלה הצריכו כסף, כסף עבורו הקדישו הורי את מרב שעות היום. במהלך השבוע כמעט ולא ראינו את אבינו, שהיה יוצא מוקדם מהבית וחוזר מאוחר, בדרך כלל עייף ומרוגז. מירב התקשורת עמו באותם ימים התבססה על גערות כלכליות: "למה האור בחדר שלך דולק? (אני לא עובד בחברת החשמל)", "למה אתה לא סוגר את הברז כשאתה מצחצח שיניים? (אני לא עובד במקורות)", "למה אתה צריך מכשיר סגה? (אני לא עשוי מכסף)"…

הייתי מביט בהורי העמלים מבוקר ועד ערב, ואז צופה בהם שרועים בסוף היום מול מסך הטלוויזיה (מולו היה נרדם אבי לא אחת) ולא יכולתי שלא לחוש, כבר אז, שלא ייתכן שאלה הם החיים. הייתי מביט בשריגים של עלה, בכף ידי, בשמיים זרועי כוכבים ולא יכולתי שלא לחוש כי לכל המורכבות הזו חייבת להיות תכלית עמוקה יותר מעבודה מסביב לשעון וצפייה בטלוויזיה.

נרשמתי לחוג אסטרונומיה בגיל צעיר. (עובדה שלא הועילה לחיי החברתיים, במשך שנים נשאתי על גבי את הכינוי "אסטרו") האמנתי בקיומם של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. למעשה, האמנתי בקיומם של כמיליון ציוויליזציות מפותחות ביקום, נתון אשר מתקבל מהמשוואה הפשוטה שפיתח פרנק דריק מאוניברסיטת קורנל בשנת 1961: N=R x Fp x NI x FI x Fi x Fc x L ויותר מכך, האמנתי שאם נמצא אותם, הם כבר יסבירו לנו הכל. זה כאמור עדיין לא קרה.

גיל ההתבגרות לא היה שונה בהרבה. בזמן שמרבית חברי היו עסוקים בלנסות להתחיל לעשן, לשתות ולזיין, אני עדיין העדפתי לקרוא, לבהות ולחשוב (לעזאזל) באותה תקופה התחלתי לקרוא את ספרות הניו אייג' שהחלה להגיח לארצנו: הנבואה השמימית, התובנה העשירית, האל הרוכב על הארלי, כוכב הבחירה היחיד, שיחות עם אלוהים ועוד, You name it, I read it נראה שלא היה ספר אחד מהז'אנר שלא נפל לידי באותה תקופה. לאחר מכן התחלתי לצרוך את ספרי המרכז לחקר הקבלה (אותו אחד שהיום מתהדר בחברותה של אסתר וכוכבים אחרים), קראתי ספרי היסטוריה, מדע, פילוסופיה, ולא מעט קומיקס.

בתום שירותי הצבאי פרסמתי ספר ילדים שעסק באיכות הסביבה. העלילה עקבה אחר סיפור חייו הטראגי של התא החי הראשון שנוצר בעולם. הבדידות בהתחלה, חלוקת התא הראשונה, התפתחות הצמחים ובעלי החיים בתהליך אבולוציוני המאויר בשני צבעים (מטעמי חיסכון של ההוצאה) עד להופעתו של עולם עשיר ומלא בחיים. התא היה מאושר. היו לו הרבה חברים. ואז הוא מתאבן ומתעורר במאה העשרים. אתם יכולים לנחש את ההמשך…

אל תנסו להשיג בחנויות הספרים. גם לא המקוונות. בבקשה.

התנועה האקולוגית נשארה קרובה ללבי הרבה אחרי הכישלון המהדהד של ספרי, והיא ממלאת תפקיד חשוב בעולמי גם כיום. אבל המשכתי הלאה במסע החיפוש. כאשר כל בני המחזור שלי הלכו ללמוד מדעי המחשב אני נרשמתי ללימודי הפילוסופיה. סיימתי תואר ראשון ושני בהצטיינות, וכעת אני עמל על הצעת המחקר לעבודת הדוקטוראט. תחום המחקר שלי הוא תהליך החילון.

לפני מספר שנים נתקלתי בספרו המשעמם להחריד של קרל אונורה "בשבחי האיטיות" וכך התוודעתי לתנועת slow. האפקט היה מדהים, לא בגלל הספר עצמו שהיה כאמור, מתיש במידה, אלא בגלל עצם הגילוי אודות קיומה של תנועה, וההבנה ש slow מצליחה להכפיף תחת קורת גג אחת את כל הנושאים שמצאתי קרובים לליבי, החל בתנועה הסביבתית וכלה בזו הכלכלית והפוליטית, אבל יותר מכך, היא עשתה זאת באמצעות שימת דגש על החיים עצמם. לא על הצלת העולם, לא על תיאוריות אוטופיות של חברה וקהילה, אלא על האושר הפרטי של האדם. לאחר שקראתי את הספר ועוד רבים אחרים הבנתי שמצאתי את מקומי, אבל רק כמעט, סלואו אכן נותנת מענה לסימפטומים של עולם מערבי חולה, אולם כדי לטפל בשורש הבעיה יש לחזור אחורה ולבחון את התהליכים ההיסטוריים שהביאו להיווצרותה של הבעיה.

זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות בהרצאה שאתם עומדים לקרוא. האנשים שזכו לשמוע אותה בהופעה חיה יכולים להעיד כי למרות הכותרת, מדובר בהרצאה מעניינת למדי ואף משעשעת במידה. אומנם בצורה זו של קריאה אתם עלולם להחמיץ את הזעת היתר ממנה אני סובל לעיתים מול קהלים גדולים, אבל מעבר לכך אני מאמין שהמילה הכתובה תצליח להעביר היטב את רוח הדברים.

אז זהו, נראה לי שההקדמה הסתיימה, וההרצאה מתחילה ממש עכשיו, רק למי ששכח את הכותרת, הנה היא שוב:

"היסטוריה של מהירות – על הקשר שבין החטא הקדמון ותעשיית המזון, הרפורמציה הפרוטסטנטית והמהפכה התעשייתית, ומושג הקהילה כאפשרות של ההאטה".

ובכן…

החטא הקדמון בוצע, על פי ההלכה היהודית, לפני כ 5,780 שנה.

הרפורמציה הפרוטסטנטית החלה באופן רשמי בשנת 1,517 לספירה

והמהפכה התעשייתית יצאה לדרכה יחדיו עם מנוע הקיטור בשנת 1,744 לספירה.

אבל המסע שלנו אל לב ליבו של עידן המהירות, מתחיל דווקא בשנת 1,986 לספירה, בעיר רומא…

(לפרק 2)

תגובות11

השאירו תגובה